אופס! - וייאוש

לחצתי על "אנטר" בטעות בלי לכתוב את ההודעה. סליחה :) תודה רבה על העצות - לחיפה אני לא אוכל להגיע, אבל אנסה להגיע לתה"ש לד"ר גור-אריה. אני תקועה - זמנית - עם הרופא בקופ"ח כי עד סוף הרבעון לא אוכל לעבור לקופ"ח אחרת והוא הרופא האחראי במרפאה שאליה אני שייכת, כך שגם אם אעבור לרופא אחר הכל עדיין יתנקז אליו והוא יוכל להמשיך לסרב לכל דבר שלא ימצא חן בעיניו. אבל אני מקווה שזה זמני בהחלט. כרגע אני די מיואשת, כי כתוצאה מהמחלה הגנטית שיש לי שתוקפת את המפרקים, התעקשתי ועברתי בדיקה לצפיפות עצם (הרופא צחק, אבל אני התעקשתי ובסוף עברתי את הבדיקה באופן פרטי) ומסתבר שיש לי (בגיל 30) אוסטאופורוזיס. ואולי גם אוסטאוארטריטיס, כי אני בקבוצת סיכון גבוה לשניהם; אם רופא קופ"ח יסכים לאשר צילום רנטגן ולא יגחך, אוכל לבדוק את הנושא. כאבי המפרקים קשים מאד. שתיים או שלוש מחלות מפרקים שחוגגות בו-זמנית באותו הגוף... :) בנוסף, יש לי בעיות בריאותיות אחרות ומסוכנות מאוד (כאבי בטן איומים ובעיות עיכול, שהולכים ומחריפים ולא מוצאים סיבה - ואני יורדת עוד ועוד במשקל. אני כבר נראית כמו מקל מהלך ואין לי עוד הרבה משקל לאבד. אני כל-כך רגילה לרעב עד שאני כבר לא שמה לב אליו.) אבל הרופאים רגילים לא לקחת אותי ברצינות, לכן הם ממשיכים בדרך המקובלת של חוסר רצינות. קיבלתי כל-כך הרבה הרצאות בזמן האחרון על כך שיש לי בעיות פסיכולוגיות לא מודעות, ושארפא לחלוטין אם אלך לטיפול פסיכולוגי, ושאני עושה את הכל לעצמי במו ידיי. אני מתה על אוכל, ואני האדם הכי לא אנורקסי בעולם. אבל יש לי הרגשה שהם לא מוכנים לשקול אפשרות כזו, גם אם נסכן את חיי בתהליך הזה. אני יודעת שסביר להניח שאתם לא יכולים לעזור. אני פשוט מיואשת כרגע, וחשבתי לנסות לשאול אתכם, למקרה שיעלה בדעתכם רעיון - מומחה ששמעתם עליו, כיוון חקירה רפואי, כל דבר. אני בשלב הניסיונות הנואשים. אני רוצה לחיות עם פחות כאב, ובהחלט אנסה ללכת למומחה בתל-השומר למטרה זו, אבל אני גם סתם רוצה לחיות, פשוט להמשיך לחיות. כדי להתגבר על הכאב הכרוני צריך להישאר בחיים, לקום בבוקר בלי כאבי בטן איומים, לאכול קורנפלקס וללכת לעבודה. אני כבר לא יודעת מה לעשות. טוב, נגמר מונולוג הייאוש הרגעי. תודה, אם תעלה לכם מחשבה כלשהי בראש מאוד אעריך את העזרה. ואני מקווה שיעבור עליכם יום עם כאבים ידידותיים. (אם יש דבר כזה? :)

אייר שלום, ללא קשר לטיפול הרפואי אותו צריך לעשות, ועליו דיברנו כבר. ולגבי נושא הבטן, איני יודעת אם עשית או לא איזשהו ברור בנושא הזה, אך אם יש ירידה במישקל, אז כמובן שגם זה מעבר לטיפול בכאב עצמו מצריך ברור לפחות ראשוני ע"י גסטרואנטרולוג לוודא שאין בעייה נוספת (האם עשית-גסטרוסקופיה/קולונוסקופיה,אולטרסאונד בטן, בדיקות צואה לתרביות/פרזיטים/דם סמוי וכו' ?), אני חושבת שבשלב הנוכחי תמיכה ע"י פסיכולוג יכולה לעזור לך בצורה משמעותית. אין זה אומר,כמו שרופא המישפחה שלך אומר שאת מגזימה או שאת עושה את זה לעצמך, אני גם לא באמת בטוחה שכל בעיותייך תיפטרנה ע"י הטיפול, אבל צריך להבין כי גוף ונפש חד הם, ואם לאורך זמן את סובלת כאבים שאינם מטופלים כיאות, ובוודאי אם יש עוד מערכת של לחצים בגלל שאין לך תמיכה ראויה ע"י המערכת הרפואית שהיתה אמורה לכאורה לספק לך את הביטחון והגב בעת צרה, הרי שאין ספק שיש לכך מחיר נפשי המתבטא בתחושות של מצב רוח ירוד, תסכול, ייאוש, חוסר אונים, דיכאון וכו'. הרגש מזין את הגוף, לטוב או לרע, ולכן כאשר מצב רוחנו טוב ו/או דעתנו מוסחת, גם הכאב מוקל או נשכח מעט, ההפך קורה כאשר הרגשות השליליים משתלטים עלינו, אז גם הכאב נעשה קשה עוד יותר לשליטה, המשאבים הרוחניים שלנו מדולדלים, אין כוחות להתמודדות וכל עכבר נראה כמו ההימלייה שצריך לכבוש.טיפול פסיכולוגי יסייע לך להחזיר שליטה לחיים למרות הכאב. ללמוד לחיות לצד הכאב ואולי גם דרכי התבוננות שונות כמו להחזיר אותך אל המרכז, כי בסופו של דבר,זה הגוף שלך, התחושות שלך, הבריאות שלך, ההחלטות שלך. הגיע הזמן לפתח קצת שיריון לפעמים, ולקבל יותר ביטחון עצמי לגבי עצמיותך ,ולהיות שלמה עם מה שאת יודעת שנכון. נכון, זה לא נעים אם אדם, חבר, או רופא אינו מאמין לך, או שופט אותך. אך הם עושים זאת מבורות וחוסר ידע, ואת יודעת את האמת לאשורה, אז הם בעצם נשארים חסרי הידע /אפילו הטיפשים,אם להיות בוטים, ולכן לכעוס זה מיותר, ולהעלב -עוד יותר,וכשתהיי מעל זה, ותביני שזה בכלל לא אישי, הבעיה היא שלהם, לא אצלך, כבר יהיה לך קל יותר.דבר אחרון, ניתן אצל פסיכולוג ללמוד שיטות של הרפייה והיפנוזה עצמית לשליטה בכאב, שאלו כלים מצויינים לשליטה עצמית המאפשרים לך כלי לא תרופתי, הן לרגיעה ובו זמנית להקלת כאב טובה, וזה גבר שנותן לך הרגשה שיש לך בחזרה כוח,ותחושת החוסר אונים מתפוגגת.טוב, זו רק דעתי, אחרי הרבה שנים של ניסיון, לדאבוני עם כאב, לשיקולך, דניאלה

תודה דניאלה, עברתי את כל הבדיקות שציינת, ובכל-זאת אני ממשיכה לרדת במשקל. אני כבר שוקלת בערך 40 קילו, ולא מצאו את הסיבה עד עכשיו. זה מפחיד. בקשר לפסיכולוג, אני לא חושבת שיש לי בזה צורך כרגע, כי ברור לי בכל מאת האחוזים שהבעיה (טוב... לא הבעיה הפיזית הלא מובנת, אלא בעיית התקשורת) היא אצל הרופאים שמזלזלים במצבי, ולא אצלי. אני לא סובלת ממצב-רוח ירוד או מדיכאון, אבל אני בהחלט מיואשת, ומפוחדת. כל מה שאני רוצה הוא לחיות, לאכול, להישאר בחיים. טוב, כמובן, ולא לסבול מכאבי-תופת כרוניים. אם מישהו יציע לי פיתרון לכאבים, לא אתנגד. :) אייר

הי לך, אני מצטערת שאת מרגישה כה מיואשת למרות שאני מבינה מהיכן זה בא. גם אני סובלת וסבלתי ממכלול בעיות לאחר שהתפרצה מחלה גנטית בנוסף לסינדרום הכאבים החמור שאירע לאחר ניתוח וגם אני הייתי במצב מאוד קשה מבחינת אוכל וכן הלאה והיום עדיין כואב לי לאכול - אך היום אני כבר אוכלת! דבר אחד אני יכולה להגיד למרות שבוודאי לך זה יישמע לא מתקבל על הדעת אך ניתן להגיע למקום בו אפשר לחיות יחד עם כאבי התופת למרות שזה מאוד קשה. אחד מן המרכיבים בשביל להגיע למקום כזה מצריך טיפול רפואי רציני ע"י מומחה לרפואת הכאב, זאת יחד עם תמיכה נפשית ראויה וכן עבודה עצמית. פעם הרגשתי שהכאב הכיל אותי ולי לא הייתה שליטה על החייםשלי לעומת המצב היום שבו אני חיה יחד עם הכאבים. זה אכן קשה ועדיין יש ימים שבו הכאב משתלט על הכל אך כשלומדים להתמודד עם הכאבים, מצליחים לשנות את היחס כלפי הכאב. אני לא בפחות כאבים מפעם ואפילו יותר גרוע אך הגישה שלי שונה. אשמח להמשיך לשוחח על כך איתך, במידה ותרצי. מנדי אשמח לשוחח עימך ולנסות לסייע ככל שאוכל. בינתיים, תחזיקי מעמד. מנדי 0547233073 ,[email protected]