פוחדת מהמחר

שלום לכולן, אני שנה וחצי לאחר הגילויי, ושנה לאחר הכימו, ולפני כחודשיים גם סיימתי עם ההרצפטין. סיימתי לפני שבוע את תהליך השחזור כולל הפטמה. לכאורה הכל מאחוריי..... אבל אני פוחדת פחד מוות (תרתי משמע) מהחזרה של הכל. אני כל הזמן מרגישה דברים, ממשת את השד שנשאר לי, אפילו הרגשתי בו משהו, ניבדקתי ונאמר לי שזו ציסטה. אבל כל זה ממש לא מרגיע אותי, ואני ממש חיה בחרדה. אני מריצה תסריטים בדמיון שהמחלה חוזרת ויש גרורות וזה מגיע לעצמות ואפילו מרגישה סוג של כאב בכל מיני חלקים בגוף שאני כבר לא ממש יודעת אם זה דמיון או מציאות. נראה לי שלסביבה שלי יש יחס אמביוולנטי ל"תלומות" שלי מצד אחד אומרים לי שאני צריכה להפסיק לחשוב על זה (איך בדיוק???) ומצד שני נכנסים ללחץ על כל "תלונה" שלי ומאיצים בי לבדוק כל "פיפפס" שזה גם כן מטרד בפני עצמו גם לי וגם לסובבי. אני מקפידה כמובן על בדיקות תקופתיות: ממוגרפיה, אולטרסאונד, MRI בדיקות דם וכל מה שהאונקולוגית אוצרת לי לעשות. אבל זה לא מרפה ואני מרגישה שאם אני לרגע "שוכחת" וחיה את חיי הרגילים אז אני מפספסת משהו אולי ומייד אני "מיישרת" את עצמי ושוב מתחילה לדאוג. שלא יתקבל הרושם המוטעה, אני מבלה נהנית, מטיילת בעולם, צוחקת וחיה חיים נורמאלים לחלוטין, אם אפשר לקרוא לזה כך, אבל בראש כל הזמן מנקר הנושא ולא עוזב. די! אני רוצה לנקות את הראש, מה עושים? למישהי יש עצה, איך אני משכנעת את עצמי לשחרר קצת ולהפסיק לדאוג כל הזמן, אני מרגישה שזה פוגם באיכות החיים שלי. לוש

לוש היקרה, רוצה לספר לך שמגיל 18 אני חייתי בדיוק כמוך,כל הזמןממששת וחוששת ועד שניגשת לבדיקות כל הסרטים הכי גרועים היו רצים לי בראש,ואת כנראה יודעת על מה אני מדברת,בכל מקרה זה מה שאפיין אותי במשך26 שנים,עד שפתאום גם אני מצאתי לי בלוטה נפוחה וגדולה בלימפה,וזה היה סרטן שד,למרות שהציצי שלי היה בלי גושים {4 חודשים לפני כן הייתי אלל הכירורג וכמובן שלא מצא כלום כישוב השד נקי מגידול אבל איך שהוא יש גרורה בלימפה, האמת שלא רציתי להלעיט אותך בסיפור האישי אבל רציתי לשתף אותך במסקנות שלי : קודם כל זה לא יעזור עובדה שלי לא היה גוש ,מצד שני כדאי לך לעשות כמוני, להיות עסוקה בדברים שאת אוהבת ןלפעמים גם לעשות דברים את לא כלכך אוהבת{ כמו כלים כביסה וכו} אם כיף לך אומנות עשי משהו כיף לך ספורט עשי,וגם קחי על עצמך לעשות משהו בשביל אחרים, משהו קטן , כמו תרומה לנזקקים מדי פעם, כמו לתת משהו שיש לך להציע באופן אישי ,לתתלאחרים שיוכלו להעזר בך, כמובן קודם כל לתת לבני המשפחה ,ולא לשכוח שאת חיבת לטפל בעצמך{גופנית והכי חשוב, נפשית} כדי שיהיה לך כוחות לעשות את כל השאר בעבור אחרים , ונסי לעשות כל יום משהו אחד למען האחרים , ולמענך עשי הרבה יותר, ובעזרת האל את תראי שהמחשבות לאטלאט יפנו מקום לדברים אחרים ובהכרח יהיו גם טובים יותר,בהצלחה ,ואם את רוצ ה לדבר יותר צרי קשר באתר ומקסימום נדבר גם בטלפון. ב ה צ ל ח ה......... מלכה,

תודה על תשובתך, העניין הוא שאני כן עושה דברים שנחמד לי, ואת כל מה שהצעת. ובכל זאת זה לא מרפה . מספיקה שנייה שאני לא עסוקה וזה חוזר. בעצם, גם כשאני עושה דברים זה בכל זאת נמצא איי שם במעמקי הראש. ברור לי שאין פתרון קסמים , אולי סתם אני רוצה לשתף אתכן, ולשמוע על אחרות שגם אצלן המצב דומה, ואיכשהו לא להרגיש לבד. תודה בכל אופן.

לוש היקרה, רוצה לספר לך שמגיל 18 אני חייתי בדיוק כמוך,כל הזמןממששת וחוששת ועד שניגשת לבדיקות כל הסרטים הכי גרועים היו רצים לי בראש,ואת כנראה יודעת על מה אני מדברת,בכל מקרה זה מה שאפיין אותי במשך26 שנים,עד שפתאום גם אני מצאתי לי בלוטה נפוחה וגדולה בלימפה,וזה היה סרטן שד,למרות שהציצי שלי היה בלי גושים {4 חודשים לפני כן הייתי אלל הכירורג וכמובן שלא מצא כלום כישוב השד נקי מגידול אבל איך שהוא יש גרורה בלימפה, האמת שלא רציתי להלעיט אותך בסיפור האישי אבל רציתי לשתף אותך במסקנות שלי : קודם כל זה לא יעזור עובדה שלי לא היה גוש ,מצד שני כדאי לך לעשות כמוני, להיות עסוקה בדברים שאת אוהבת ןלפעמים גם לעשות דברים את לא כלכך אוהבת{ כמו כלים כביסה וכו} אם כיף לך אומנות עשי משהו כיף לך ספורט עשי,וגם קחי על עצמך לעשות משהו בשביל אחרים, משהו קטן , כמו תרומה לנזקקים מדי פעם, כמו לתת משהו שיש לך להציע באופן אישי ,לתתלאחרים שיוכלו להעזר בך, כמובן קודם כל לתת לבני המשפחה ,ולא לשכוח שאת חיבת לטפל בעצמך{גופנית והכי חשוב, נפשית} כדי שיהיה לך כוחות לעשות את כל השאר בעבור אחרים , ונסי לעשות כל יום משהו אחד למען האחרים , ולמענך עשי הרבה יותר, ובעזרת האל את תראי שהמחשבות לאטלאט יפנו מקום לדברים אחרים ובהכרח יהיו גם טובים יותר,בהצלחה ,ואם את רוצ ה לדבר יותר צרי קשר באתר ומקסימום נדבר גם בטלפון. ב ה צ ל ח ה......... מלכה,

ללוש , אני מקווה שאני לא חודרת יותר מדי, אבל גם אני בהמשך יצטרך לעשות שחזור של שד ופטמה אולי תוכלי לספר לי מהיכן את, ואיך עבר ניתוח השחזור האם היו לך כאבים חזקים, ומי הרופא שביצע את השחזור, (האם זה שתל, או סוג אחר של שחזור?) תודה על תשובתך. אני מקווה שלא חדרתי יותר מדי לפרטיותך. תודה , המון בריאות וישר כוח ג.

תכתבי לי את הטלפון שלך או אימייל ואצור איתך קשר

זה תהליך שכולנו עוברות בשלב מוקדם. אחר כך הפחד מצטמצם רק לתקופת הבדיקות. לעולם...... כל כאב יחדד חרדות וזה טיבעי מאד מציעה לך קבוצת תמיכה באגודה וכן סשנים של דמיון מודרך. תסתכלי לפחד בעיניים ותני לו לעבור. אל תילחמי בו. חיי היום כאילו אין מחר בריאות ואריכות ימים

לוש היקרה שלום, אני מודה לך על שבחרת לשתף אותנו במחשבות ובפחדים שלך. אני מצליחה להבין בקלות, כיצד פחד מפני חזרתה של המחלה, יכול לפגוע באיכות חייך ולהעיב על השמחה והבילויים שגם הם ללא ספק חלק מהשגרה שלך. נראה גם כי ההתמודדות שלך עם הפחדים היא אדפטיבית מאוד. את עורכת שורת בדיקות וכאשר חשה מצוקות את בוחרת לשתף במחשבותייך ולא לשמור הכל לעצמך. למעשה פחד זה מפני חזרתה של המחלה, משותף כמעט לכל אישה שהתמודדה עם המחלה וכל אחת חווה את זה ברמה זו או אחרת. מדברייך אני מבינה כי מחשבות מפחידות לא משתלטות לגמרי על חייך ואת מצליחה לשמור על שגרה מסוימת אבל ממה שאת מתארת הם תמיד שם. השאלה שלי עד כמה הן מפריעות לך? באיזה תקופות הם עולות? האם הן כל הזמן שם או הולכות ובאות? הסיבה שאני שואלת את השאלות הללו, היא על מנת לנסות להעריך ביחד איתך עד כמה המחשבות והפחדים מפריעות לתפקודך. את צודקת, אין פתרון קסם, אבל יש דרכים בהם ניתן ללמוד לחיות עם פחדים אלו. קיימות אפשרויות שונות ביניהם טיפול פרטני או טיפול קבוצתי בו לוקחות חלק נשים שהתמודדו עם המחלה וחולקות את אותן המחשבות. באם תרצי, אשמח לפרט. לגבי הסביבה שלך, אני מבינה את התגובות האמביוולנטיות שלהן. מחד גיסא, הם דואגים לך ורוצים בבריאותך ולכן מתייחסים לכל תלונה ברצינות ולא מפחיתים מערכה. מאידך, הם רוצים שתחזרי לחיי שגרה ובנוסף הם רוצים לחזור לאותם החיים בהם המחלה לא הייתה חלק משגרת היום. היום אחרי שכל המשפחה התמודדה עם משבר יהיה גם עליה להסתגל לשינויים. בין היתר, עליהם ללמוד ולקבל שפחדים ומחשבות הם חלק בלתי נפרד מחייה של כל אישה אשר התמודדה עם סרטן השד. לאחר שאת תלמדי לחיות ולקבל את הפחדים גם המשפחה שלך תגיב אליהם ביתר רוגע והבנה. אנו כאן איתך, אנה

ללוש אנחנו כולנו באותו סרט. גם אני חיה בדיוק כמוך, כניראה שאין מנוס מזה וגם אני כמוך חיה טוב, מבלה ומנצלת כל רגע . כל מיחוש ובליטה הופכים מיידית לסרטן ממאיר וכל כאב ראש לסרטן בראש, אין מה לעשות הפחד לא מרפה. אני מקוה שבחלוף הזמן יהיה לי עם זה יותר קל אבל כניראה שזאת מנת חלקו של מי שחלה בסרטן, את לא הראשונה שחשה כך ולצערנו גם לא האחרונה. הרבה בריאות

שלום לך לוש ,גם אני באותה סירה , המחשבות אינן עוזבות ,ומידי פעם חוזרות, אני גם לא יכול לעשות שיחזור ,כך שאני יום יום רואה את הצלקת של הכריתה ,והיא לא יפה. משתדל כמובן להעסיק את עצמי , ולחיות טוב, יתכן והזמן יעשה את שלו ,עוד שני טיפולי הרצפטין וזהו, ראובן