סוג של שיגרה

שלום לכולן ולכולם, בעוד שלושה שבועות מהיום אני נוסעת שוב לגרמניה. קשה להפריז בתיאור חוסר החשק שלי לנסוע, במיוחד כשאני רואה איך שההתנהגות של יודפת השתנתה מאז שנסעתי בפעם הראשונה. אז מצאתי לי אונקולוגית (גם היא מהדסה...) שאין לה בעיה שאטופל בגרמניה, ושהיא תעשה מעקב אחריי, ותיתן לי זומרה ובדיקות שאני צריכה. אז ביום שלישי הבא אני הולכת לבדיקת אולטרסאונד בכבד, ואני די משקשקת מהבדיקה. יבדוק אותי אותו פרופ' שראה את הגרורה בשיא תפארת 3.3 הסנטימטרים שלה, ועכשו אני מקווה (בעזרת השם) שהוא ימצא שם צלקת בלבד. וגם המרקרים ותפקודי הכבד מחכים לי ומאיימים, למרות כל מאמציי. ובינתיים אני נהנית לי מיודפת, מגלה מחדש את יכולת התנועה והתפקוד שלי, ומסדרת בבית שלי פינות שלא הספקתי להגיע אליהן מאז שעברנו לכאן (תחילת מאי, כשבועיים לאחר גילוי הגרורות), ומנסה להספיק מלא דברים, ומשום מה לא מספיקה יותר מדי (אולי בגלל שבכל פעם שאני מגיעה הביתה, אני נעצרת לעשב את הגינה המתוקה שלי, או "נתקעת" בשיחות טלפון ארוכות, או שלאחרונה חברות שלי מתחילות לבקר יותר. בקיצור, דברים טובים). והאמת היא שבאיזשהו מקום כבד לי, ואני צריכה קצת חיזוק (ברגע זה אני מחליטה לנסוע לדמיון מודרך השבוע), מכיוון שביום שלישי, כשבאתי לקבל את הזומרה בעין כרם, פגשתי מכרה, מבוגרת ממני בשנה, שהתגלו לה גרורות לפני שנה, והיא טופלה בטיפול הרגיל, ולאחרונה המצב שלה הידרדר בבת אחת. ישבתי לידה, ודיברתי איתה, וידעתי בקירוב מה היא מרגישה, ובקושי נפרדתי ממנה, ומצב הרוח הטוב שהיה לי התפוגג. ולא דיברתי על זה בהתחלה, ואחר כך סיפרתי את זה לחברה שלי, והיא אמרה לי שטוב שיצאתי בזמן מהכימותרפיה לפי פרוטוקול. באמת יצאתי בזמן? אני מאמינה שכן, ואני מקווה שאני שייכת לאותם מקרים "ספורים" של מה שנקרא "נס רפואי". שלא להאמין, תוך כדי כתיבת הפיסקה הקודמת, קיבלתי שיחה בפלאפון (אי אפשר להתקשר אליי הביתה כשאני באינטרנט), והבחור שעובד עם מנחת הסדנה המצוינת שעברתי בירושלים, התקשר ומסר לי שבשבוע הבא מתחילה סדנת המשך. והרי רק הלילה חלמתי שפגשתי במנחה, ודיברנו על סדנת ההמשך. זה היה מוזר. קראתי על טכניקה שכדאי להשתמש בה כשעומדים בפני קושי להחליט מה לעשות, והיא לבקש לפני שהולכים לישון פתרון לבעיה, ואז בחלום איזו דמות מספרת לך את נטיית הלב שלך, שהרי אנחנו עצמנו עמוק בפנים יודעים טוב מאוד מה טוב בשבילנו, ואתמול בלילה ביקשתי פתרון לבעיה שלי, ופגשתי בחלום את דבורה. אני מקווה שהסדנה תיפתח. זה תלוי במספר מינימלי של משתתפים. אני מקווה שלא כתבתי הפעם באופן שנראה הזוי. רציתי רק להוסיף קטע שקראתי בספר "ריפוי ורוח", ספרו של ביל מוירס, איש טלוויזיה אמריקאי, שמתעניין בקשר בין בריאות הגוף וכוחות הנפש. מוירס ראיין 15 רופאים, ותמלילי השיחות או מונולוגים של הרופאים מופיעים בספר (בהוצאת כתר, 1994). כאן הוא מראיין את ד"ר מייקל לרנר. מוירס: ... ההנחה המקבילה היא שתהליך ההחלמה שאתה מתמקד בו פה יעזור לנו להיפטר מהסרטן. לרנר: זה לא כל כך פשוט. ראשית, סרטן הוא מחלה שקשה לחזור ממנה לנורמליות. הקדשתי יותר מעשר שנים לחקר התחום של טיפול בסרטן. מעטים האנשים החולים בסרטן שהסרטן ממש מאיים על חייהם, אבל כאשר הסרטן מפתח גרורות או מתפשט לחלקים אחרים של הגוף, קרוב לוודאי שהאדם ימות מהסרטן הזה. אנשים במצב זה עשויים להאריך ימים, אבל בסופו של דבר הם כנראה ימותו מהסרטן הזה. בכל התנאים קשה מאוד להגיע להיפוך המצב הזה. לרפואת הזרם המרכזי אין תרופות לסרטן גרורתי. ונראה שגם תהליך ההחלמה הפנימית קשה מאוד עם סרטן גרורתי. לכן עלינו להתחיל בעובדה שאם נסתכל על כל האנשים שמשתמשים בכל שיטות הטיפול האלטרנטיוויות השונות בסרטן, אנחנו מוצאים יחסית מעט מקרים מתועדים שבהם אנשים נרפאו מהסרטן, ושהוא לא חזר יותר. מוירס: אין תרופה, זאת אומרת. לרנר: אין הרבה תרופות. הספרות הרפואית מדווחת על החלמה ספונטנית מתועדת מסרטן, והמקרים האלה הם שדה מחקר חשוב מאוד. יש מאות מאמרים שמתארים אולי אלפי מקרים בספרות הרפואית העולמית, אבל אם תסתכל ברמה האישית ותבדוק את ההסתברות שמישהו עם סרטן שד גרורתי או סרטן ריאות או סרטן לבלב יוכל, באמצעות המשאבים הפנימיים שלו, להפוך את הסרטן ולהיפטר ממנו לתמיד - טוב, זהו מורד תלול מאוד. לכן השאלה המעניינת יותר לשאול אינה "האם הסרטן הולך להיעלם לגמרי?", אלא "האם כתוצאה מהתערבויות מחלימות אפשר לצפות ליותר מאשר איכות חיים משופרת?". התשובה לכך היא שבאמת איננו יודעים. אין לנו כאן הרבה מחקר טוב עם ניסויים קליניים מבוקרים שבהם אנשים נבחרים באופן אקראי לשתי קבוצות טיפול, שאחת מהן מקבלת רפואה רגילה והתערבויות מחלימות, והשנייה מקבלת רק רפואה רגילה. זהו מחקר שחשוב לעשותו. אבל בנקודה זו איש אינו יודע את התשובה לשאלה הזו. סוף ציטוט. אפשר לחטוף מזה דיכאון, ואפשר להתעודד. אני מתעודדת. ביי, ענת

תודה שאת חולקת איתנו מחשבות מעוררות השראה

היי ענת, תודה לך על השיתוף בעולמך הפנימי ובעולם הרוח בכלל. אני מאמינה שזה נכון וכמוך מנסה להתעודד אבל לפעמים גם אנחנו החזקות שבחבורה נופלות וכמו שאת אומרת כבד לנו ואנו זקוקות לחיזוק. לא תאמיני אפילו התנהלותך הכבדה משהו מפיחה בי כוחות . אני מחזיקה לך אצבעות ומתפללת איתך שתוצאות הבדיקות שלך תהיינה טובות מקודמותיהן. המשיכי לעדכן אותנו . דנה

לענת .ש שלום נהנתי מההתכתבות הקטנה ביננו בנושא הנפש. את בחורה נהדרת עם המון עומק. הרבה אושר ובריאות. מן

ענת יקרה, המכתבים שלך כאן מעוררים בי, כמו גם אצל רבות אחרות, רגשות עזים, תחושה של שיתוף ושל קירבה. את פותחת לנו צהר אל עולמך הפנימי והמשפחתי, ואני, באופן אישי, מודה לך על המקום שאת נותנת לנו, ומאפשרת לנו להיות בחייך. אני מבינה את החששות מפני הצפוי לבוא, הבדיקות ותוצאותיהן, המכרה שפגשת בביה"ח וראית את התדרדרותה, ובכלל מין מצב רוח מדוכדך...אבל את לא נותנת לזה להשתלט עליך ומתעסקת בדברים אחרים: להגיע לאותן פינות שלא הגעת אליהן מעולם בבית ובעיקר להנות מיודפת שלך, ואני בטוחה שזה מסב לך אושר גדול. הסדנא שאת מספרת עליה נשמעת מדהימה, ואכן ככל הנראה, אנחנו יודעים בתוך תוכנו מה הכי טוב בשבילנו. אהבתי את הרעיון של לשאול שאלה לפני השינה ולקבל תשובה בדמות של חלום. תודה לך יקרה, ואני מאחלת לך איחולי בריאות, וימים שלח אושר. שלך, טלי

ענת, ניתן להבחין בין השורות במתח, עייפות, תחושת "נמאס כבר", יחד עם אופטימות ורוח לוחמנות עזה. יחד איתך לאורך כל הדרך, מחזיקה אצבעות לתשובות של צלקות בלבד. מקווה שהשגרה הנוכחית תתחלף כבר בשגרה בריאה ורגועה יותר. אפרת

ענת יקרה, את גדולה !!!!! המשפט המסיים שלך פשוט גדול ,וזו בעצם תמצית הדברים, אפשר מכל דבר לחטוף דיכאון או לבחור במשהו אחר. האפשרות שלנו זו הבחירה, לראות את הכוס המלאה. אז גם כשקשה יש לבחור ולראות את נקודות האור. תוך כדי קריאת הודעתך דפקו בדלת מתרימות לאגודה למלחמה בסרטן. אמרתי לבן שלי: " כבר תרמתי, לא?" ותוך כדי זה פתחתי את הארנק. המשיכי להתעכב בגינה, זה כייף, מרגיע ומניב תוצאות. בהצלחה ונחכה איתך לתוצאות טובות. י'.