Anat in Germany 8

שלום, שלום אני אחרי, והפעם זה היה קליל. פשוט אין מה להשוות. בקרת הנזקים הפעם: חולשה יותר מהרגיל, חוסר יכולת לאכול כמעט, ובעיקר כאבים ביד ימין שנראית כבר כמו יד של "משתמשת" כבדה, אבל זה כבר הסוף של העינויים בה, ואני מתארת לעצמי שאילולא הפורט, שדרכו אני מקבלת את כל האינפוזיות חוץ מאשר בזמן ההיפרתרמיה הכללית, היה מצבי גרוע יותר. אז מתחילים לחשוב על החזרה הביתה. סופרים מה שעוד צריך לעשות: לקבל את "פרופיל הדם" שלי ולשמוע מה כדאי לי לאכול לפיו, לקבל את רשימת הגלולות שאני צריכה לקחת מדי יום, יותר מעשרים (!), לעשות את האולטרסאונד שיבדוק מה קורה בכבד, לקבוע את תאריך הטיפול הבא, ואז יהיה אפשר לחזור הביתה לחמישה שבועות של חיים רגילים בלי לנסוע פעם בשבוע להדסה. בעצם, אני צריכה לנסוע כדי לקבל זומרה, אבל זה רק פעם בחודש. אני מבינה שיש הרבה דיונים בפורום בנושא, וחבל לי שאני לא מצליחה להתחבר אליכם. אני לא בדיוק יודעת מה כותבים, אבל אני לא רוצה שיישמע כאילו יש היפרתרמיה וזהו. חשוב לי להבהיר דבר אחד - אני לא חושבת שהדרך שאני הולכת בה היא הכי נכונה, אני חושבת שיש כמה וכמה דרכים לצאת מסרטן גרורתי, ושמה שאני עושה היא רק אחת מהן. וחוץ מזה, אני חושבת שאף דרך לא מספיקה כשהיא לעצמה, ולא משנה כמה כסף משלמים עליה, תנאי הכרחי הוא הרצון לצאת מהסרטן. ד"ר צבל סיפרה לי, באחת השיחות שלנו, שמדי פעם חולים מספרים לה בסוד שהם פה רק בגלל המשפחה שלהם, ושבעצם כבר אין להם כוח או חשק לחיות. אלה, היא אמרה לי, אף פעם לא מחזיקים מעמד. אני יודעת שכתבתי את זה כבר המון פעמים, אבל אני חשה צורך לכתוב את זה עוד פעם: שמעתי כבר סיפורים מוזרים ביותר על אנשים שעשו את זה, וקראתי גם בספרו של ד"ר ברני סיגל "אהבה, רפואה וניסים" על אנשים שעשו את זה וגם בספר של הסיימונטונים "לשוב להיות בריא" ועוד. מה שאני רוצה זה שאם יש מישהי, אפילו אחת, שחשה כמוני, שהיא מוכנה לעשות הכל ובלבד שהיא תחיה, שלא תחטוף דיכאון מהמערכת הזאת שמנתבת אותנו מיד עם הכרזתנו כגרורתיות למין דרך ללא מוצא. שתדע שיש כאלה שעשו את זה לפנינו, ושזה אפשרי. נשתמע ענת ש טוב, חיים לא הצליח אתמול בלילה, למרות מאמציו ההרואיים כשצעד בלילה הגשום אל האינטרנט-בר, לשלוח את מה שכתבתי. אני מקווה שאתם לא דואגים. מזג האוויר כאן השתנה בקיצוניות, והמקום הזה, שנראה גן עדן עלי אדמות מבחינת הטמפרטורה והשלווה הירוקה של העצים המדהימים שהעלים שלהם לא זזים, נעשה פתאום זועף, ואנחנו שאפילו לא העלינו בדעתנו להביא מעיל של ממש או מטריה, די נתקענו. כלומר, חיים נתקע, לי לא הייתה שום כוונה לזוז מהמיטה. אחותי הצליחה לשלוח לי עוד כמה ספרים, ואני מבחינתי, יכולתי להתכרבל עם "המשפט האחרון של פרמה" וזהו. מזל שחיים לא הניח לי להתכרבל וזהו, אלא ממש ניג'ז לי לקום לאכול, כי אני צריכה לבלוע המוני גלולות, גם כהשלמה לאלה שלא יכולתי לבלוע ביום של ההיפרתרמיה, וגם ככה, לבלוע אותן זה לא משהו, אז אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם איך זה בלי לאכול. אז אתמול בלילה, כשהייתי צריכה לבלוע אותן בלי אוכל, החלטתי להתחכם, וכיוון שהגלולות די גדולות, ועוד הרבה זמן אחרי הבליעה נשארת תחושה של משהו שתקוע בגרון, פתחתי אותן, ושפכתי את תכולתן לכוס מים. זה נראה די תמים: אבקה אחת ירקרקת (אני חושבת שזאת נחושת), אחת נראית כמו פלפל שחור, אחת כמו אבקת מרק, ועוד תבלינים שאני דווקא אוהבת. שאפתי אוויר, ולגמתי מזה. תשכחו מכל מה ששמעתם על טעם נורא. זה שיא השיאים. אני לא יודעת איך הצלחתי לדחוק את הרוב פנימה. לקח לי איזה עשר דקות להתאושש מזה, וידעתי שאני פשוט מעדיפה את התחושה הנמשכת שמשהו תקוע לי בגרון על פני עשר שניות של הטעם המזוויע הזה. ד"א אני כל פעם שוכחת לספר לכם שהמקום היפה הזה שוכן מתחת ל"קן הנשרים", כן זה של היטלר, ואמנם בוואריה, זאת שאנחנו נמצאים בה, נראית מקום רגוע, והאנשים בריאי בשר ומדושני עונג, אבל כשישבנו ליד בית הקפה בכיכר המרכזית כאן, וראיתי חלק מהמבטים שננעצו בכיפה של חיים, ואת המילים שאנשים זרקו אחד לשני, ידעתי שהציפוי הרגוע דק מאוד. מצד אחד פוגשים כאן אנשים אידיאליסטים כמו ד"ר קרויס וד"ר מיז'ו שהלכו להתנדב כרופאים בעולם, בעיקר באפריקה, וכמו שכבר הזכרתי, אפשר להתווכח איתם ויכוח מוסרי, ומצד שני פוגשים אנשים גסי התנהגות שמזכירים כל מיני סיפורים אפלים. אחת מהסוג השני עובדת כאן כאחות, ואני לא מאמינה שהיא תשרוד כאן הרבה זמן (כל שאר האחים והאחיות מקסימים). האידיוטים, אחרי שהם לא הבינו שאני בסך הכל רוצה שינתקו אותי מהקטטר ואני אוכל ללכת לשירותים בעצמי אחרי הטיפול הגדול, והחליטו שאני משתוללת ואפול מהמיטה ואזיק לעצמי, סיממו אותי בעוד איזה חומר שינה, וקשרו(!) אותי למיטה. חיים, שלא יכול היה לראות את זה, יצא החוצה כשקשרו אותי, ואני ממש התעצבנתי עליו שהוא הניח להם לעשות לי דבר נורא כזה. בכל מקרה, כשהתעוררתי להכרה מלאה, וגיליתי, לתדהמתי, שאני קשורה, שאגתי על כל מי שהיה בחדר, ואותה אחות, שאין לי מילת תואר מתאימה בשבילה, אמרה שאם אמשיך ככה, היא תקשור לי גם את הידיים. אני מעניקה צל"ש לעצמי על שלא כיניתי אותה בשמות התואר המתאימים לה, ולא אמרתי לה אלא שתתיר אותי מיד. בכל אופן, מישהי אחרת התירה אותי אחרי שכל האגף נרעש משאגותיי (אין מילה מתאימה יותר, אני לא מבינה איך היה לי כוח להשמיע קול בעוצמה כזאת), וחיים שניסה בהתחלה להסביר בעדינות לאותה אחות שהיא לא יכולה לחנך אותי, הציע לה בדיפלומטיות שכשהיא במשמרת, כדאי שהאחות השנייה תבוא לטפל בי. ממש לא הייתי רוצה לגדול אצל מישהי כזאת, ומול התנהגות דוגמטית כזאת אפשר להבין איך דורות של גרמנים שגדלו במשטר כזה, צמחו להיות למה שהם היו. זהו להפעם. בשעה הזאת בעוד שלושה ימים אנחנו לקראת נחיתה בישראל. נשתמע ענת ש אין מזל. אם בשבת כמעט הכל סגור כאן, ביום ראשון הכל סגור, והיום אפילו הפקידה התורנית של הקליניקה שחשבנו להתחנן בפניה להעביר במחשב שלה את הטקסט, לא הגיעה. ממש אני מקווה שמחר בבוקר חיים יצליח להעביר את הטקסט הבלתי נגמר הזה. כמו שכתבתי הבוקר המשכתי להתכרבל במיטה עם ספרים ולגרור את עצמי רק לחדר האוכל עד שפתאום בארוחת הערב גיליתי שאני כמעט בסדר, ולהפתעת חיים, הצעתי שנצא לטיול. סוף סוף ממש ראיתי את בריכת המים הגדולה והמזרקה שעד עשכו ראיתי רק מרחוק. החורשה שהלכנו בה, פשוט מרהיבה, מזג האוויר היה מושלם, ואם לא היו יתושים, שפחדנו לפתוח את הפה בגללם, זה היה נחווה כמו סוג של גן עדן. קשה להאמין שקיים נוף כל כך ציורי שסתם מונח לו במרחק כמה דקות הליכה. אבל, כמובן, אני מוותרת בשמחה על כל הנוף הציורי הזה ועל מזג האוויר הנפלא תמורת כמה ריבוע הדשא המצהיב שלי והפרחים שלא צומחים מהזרעים שזרעתי ולהט החום שמלחך את שביל הבטון שבדרך לבית שלי. ואני מרשה לעצמי להתחיל להתגעגע. נשתמע ענת ש

היי ענת, אני שמחה מאוד שאת כבר כמעט בדרך חזרה. שלא לומר שהטיפולים עברו יחסית קל יותר. אני איתך בתפילותי. הרופאה הזאת צודקת, הכוח להמשיך צריך לבוא ממך. זה כמעט 50% מההצלחה והריפוי. אין ספק שהנופים שם משגעים, טיילתי שם עם בעלי לפני שנה ומשהו, אבל, מאחר ואימי מגרמניה, והסיפורים ידועים, תמיד יש משהו קטן מפנים שאומר מה הם באמת חושבים עלינו?! ולכן החזרה הביתה ומשם, מלוות בהרגשת ניצחון ובמקרה שלך מוכפל. מחכה לשמוע על ההמשך, סמדר

שוב ריגשת אותי, נקודת המבט שלך תמיד רעננה ואחרת. הפעם סחפת אותי עם המימד הנאצי. מחכה שתחזרי ותיתחזקי ונוכל לקשקש בפורום על כל מיני .

ענת יקרה, שהימים הנותרים יעברו במהרה, ותשובי אלינו חזקה ואיתנה מתמיד. מחכים לך, שלך, טלי

ענת , ברוכה השבה הביתה את בלבנו שתהיה רפואה שלמה !

לענת היקרה - סוף סוף הצלחתי להגיע למכתבים שלך - יש כאן כתובת שלי, ובהזדמנות אשלח לך מסרים יותר אישיים. בגדול: הכדורים שאת מזכירה וחבריהם היו אצלנו בבית, וגם הבת שלי לא הצליחה לבלוע אותם, מה גם שהיא היתה אז בת 12 וקצת וגם אקמול היה לה קשה. בסופו של דבר קבלנו אישור לפרק את הכדור ולבלול את תכולתו המאוסה ברסק תפוחי עץ (את הכדורים שלה היה צריך לבלוע בצום מוחלט ורק עם טיפה מים) אבל קבלנו הזהרה שכאשר פותחים את הכדורים אסור באיסור חמור לתת לתכולה של הקפסולה לגעת בעוד חשוף (של הידיים שלנו או של הפה של קשת) אז תבררי!!