היי בנות אהובות

אפילו לכן, נשות סודי, לא הצלחתי לכתוב לאחרונה. אני סיימתי עכשיו 21 יום של גלולות (איזה יופי, הא? גלולות למניעת הריון!!!) ואנו לפני סבב אחרון של הזרעה עם הורמונים (הסבב הראשון כשל, קיבלתי מחזור לאחר 11 יום מהמחזור שלפניו) בעלי הלך היום להקפיא זרע בהדסה והיה סגור. מה אני אגיד. כן, אני קמה בבוקר, בקושי אני אוכלת, בקושי אני משוחחת עם חברים ומשפחה, בקושי אני מטפלת בבית מבשלת מנקה ואופה, בקושי דווקא ההפסקה הזו הייתה טובה כי בלי שידחפו לי ויקחו לי דם ויזריקו לי. היה לא רע. בעלי הגיע לעו"ס איתי והייתה שיחה טובה אבל גם ממנה הבנתי שעליי לרדת ממנו. הוא ל-א מסוגל להכיל את היגון שלי והאמת, אני גם לא רוצה שיכיל. בעלי בחור חזק אבל רגיש ופשוט ריסק אותי לראות אותו דומע. האמת שבלב בנות, אני מעדיפה שיישאר החזק והאופטימי. הנה היום נשארתי לעבוד בבי ושוב הגיעו הדמעות. ולא רציתי לקום. ועכשיו אני חצי מהזמן בוהה במקום לעבוד. בני מרגישה ומבינה שעליי פשוט לדחוף לכיוון תרומת ביצית. אין לי זמן, אין לי ברירה כי אין לי סיכוי כמעט בכלל. גם אם אכנס לתרומת ביצית וה' ירחם עלינו ואכנס להריון מיד והכל יהיה יופי ואחזיק תינוק בריא, כבר אהיה כמעט בת 43. אני פשוט יושבת כאן ובוכה. ואחר כך מה? קרן!! עדיין לא עניתי לך לגבי המסר ששלחת לי אז אבל כן קרן, את צודקת. נניח נניח נניח קורה לי נס ויש לי ילד משלי ואח"כ מה? אח"כ ילד מתרומה? איזה שילוב מוזר... למרות ששמעתי שאוהבים אותם בסוף אותו דבר. חבל על הזמן שלי ועל הבריאות שלי. כל עוד אני בריאה אני פשוט צריכה לרוץ על זה. עצוב, אבל אני ממש לא בראש של " אני אנצח את הסטטיסטיקה" - לא עם פרופיל הורמונלי כמו שלי. אני עדיין במצב של רחמים עצמיים קשים, רחמים על בעלי. כשהוא עצוב אני פשוט נגמרת לגמרי. המצב הכלכלי שלנו לא טוב ואני מוצאת את עצמי מתלוננת בפניו בעוד שהוא עובד 12 לפעמים 15 שעות בעבודה פיזית מאומצת. כל הסיפור הזה של הגלולות והסקס שמרגיש לי עקר ומעציב אותי, למרות שבמהלך אני די שוכחת מכל צרותיי. כל המלאכותיות הזו, המזרקים, המבחנות, הבדיקות, התאורים הטכניים. עוד לא עברתי את המירמור שלי מכל זה. כל ההריונות שצצים סביבי. בקיצור, סלט. לכן לא כתבתי כאן בבחינת "אין לך משהו טוב להגיד אז אל תגידי" אז מה עכשיו? עכשיו, כשאגרד את עצמי, אתקשר גם לשערי צדק וגם להדסה ואקבע לי תור לייעוץ בנוגע לתרומת ביצית. אני אלך לפגישות, לבד, ונראה מה יהיה משם. אין לי כח, אין לי כח לכל זה, אני כבר רוצה להיות אמא. אני אצטרך לסמוך על כל אלה שאומרות לי שכשיש ילד, לא חושבים לרגע על מאיפה הוא בא, ובטח ובטח לא דוחים אותו כ"לא שלי"- שזו הבעיה הכי גדולה שלי (מעבר לתחושת העלבון, העונש וההכחדה) אז נשיקות וד"ש לכולן סליחה שאני עצובה מישי

מאמינה ובטוחה! שבע"ה תחווי המון המון אושר ושמחה- "שמחינו כימות עינתנו" (זה פשוט קורה), בעניין אחר- אני סוברת שלגברים דרך התמודדות אחרת לגמרי משלנו. דווקא בתקופות הקשות הם נסגרים, מסקנתי (ואני יודעת שכל העולם לא יסכים איתי), לא לדרוש שיתוף עד הסוף, קצת להסתיר את העצב והיגון, לשפוך לחברה טובה. קשה להם! והרצון שלנו שיחוו את מה שאנו חוות- לא תורמת לזוגיות.

מצד אחד אני מסכימה עם שיר, ולא תמיד צריך לשתף הכל, מצד שאני אני אחת שלא יכולה לא לשים הכל על השולחן. ועכשיו כשאני חושבת על הטיפולים שלי, שלנו, נזכרתי שדווקא היו הרבה דברים שנמנעתי מלשפוך לבעלי. לי למשל, היה עצב קיומי מטורף על העובדה שאנחנו לא יכולים להרות באופן טבעי כי הוא קשר צינורית זרע בשביל גרושתו. אישה שתמיד הגדרתי כרעה ומניפולטיבית. לא יכולתי בהתחלה לשאת את העובדה שאני צריכה לעבור טיפולים בגללה. כי היא רצתה שכך הוא יעשה והוא עשה הכל בשבילה. ורציתי כל כך לספר את זה לבעלי, לשפוך ולהגיד לו - כמה אני שונאת אותה. כמה אני מתעבת את העובדה שבגללה אנחנו צריכים לעבור את כל זה. ולא יכולתי להגיד לו. כי ידעתי שהוא יקבור את עצמו ולא יוכל לשאת את הכאב של מה שהוא גורם לי בדיעבד בגלל החיים הקודמים שלו. אז ויתרתי. קודם ויתרתי על לספר לו כמה אני מתעבת אותה. ויתרתי לאט לאט גם על השנאה אליה. למדתי לאט לאט להכיל את הקיים ואת העובדה שזה מה שקיבלתי לידי וכך אני צריכה לחיות. עם השנים גם ראיתי שבעלי כמו בעלך, רגיש מאד מאד ולא תמיד כל שיתוף אפשרי. יש רגשות שקשים לו מדי להכיל והוא נשבר. אז העדפתי לפעמים להשאיר את השיתוף והגילוי לחברה אחת טובה. לגבי ילד טבעי + תרומת ביצית, אותה חברה שסיפרתי לך שילדה תאומים מתרומת ביצית, יש לה ילד אחד גדול שלה - טבעי. השניים הנוספים מתרומה. היא נראית כל כך עסוקה בחיים ובגידולם שעד כמה שאני מכירה אותה - היא ממש ממש לא רואה בכך שום עניין יוצא דופן. הם ילדיה במלוא מובן המילה ובמיליארד אחוז. לכי על פגישת ייעוץ. מה יכול להיות? ממילא במקביל את מנסה כל מה שאת יכולה כדי להרות מביצית שלך. שיהיה שבוע טוב, קל יותר, ועם התבהרות גדולה בנשמה :-)

אף פעם לא שמעתי אותך מתארת את הרגשות האלה, והאמת שהם נשמעים לי מאוד הגיוניים. כל הכבוד לך שהתגברת עליהם, וטוב שכל זה בכלל מאחוריך. אני אישית מנסה לעשות אותו דבר עם כל רגש קנאה שאופף אותי לגבי מישהי בהיריון, כי אני מבינה שבסופו של דבר זה פוגע בעיקר בי, לא בבחורה השנייה (שברוב המקרים לא מודעת לקנאה בכלל, כמובן). יש משהו מאוד לא נעים בתחושות קנאה וצרות עין, גם אם אנחנו כאן מבינות כל אחת ללב השנייה, ויש לנו את כל ה"הצדקה" להרגיש ככה. יש בחורה בעבודה שלי שכרגע בהיריון ראשון קליל ומהיר. ביום שהיא סיפרה התבאסתי אבל אחרי כמה ימים התאפסתי על עצמי, והתחלתי להתעניין בהיריון שלה באופן פעיל. מאז היא הפכה אותי ל"אשת סוד" שלה, זאת שהיא שואלת אותה שאלות ומתייעצת על כל דבר, כי אני הרי בעלת הניסיון.... והאמת? אני מרגישה הרבה יותר טוב מאז, הרבה יותר קל מאשר בימים שסחבתי בלב מועקה כלפיה ולא רציתי לשמוע על ההיריון שלה. אז ברור שיש עדיין קנאה איפשהו (כי הרי יש לה משהו שאני גם מאוד רוצה), אבל השחרור מהתחושות הכבדות מאוד עוזר!

אני אסירת תודה על כך שחלקת סיפור כל כך מורכב וקשה איתי. הדבר שלא עזב לי את הראש מאז שקראתי אותו זה - את פשוט לביאהץ פלדה. במובן המעריץ ביותר של המילה. פשוט פעורת פה מכח שיש לאישה. אני כל כך מאושרת נועה, בהרגשות הקשים האלו הם מאחורייך... זה מזכיר לי את שברונות הלב שלי משום מה ואני מרגישה שמחה כל כך גדולה שהם מאחוריי. חבל שהגיעו אחרים :) אז זהו שהתקשרתי אבל התרסקתי אחר כך. טוב, לאט לאט. או לא. אני אקבע פגישה...