מדוכא רוב הזמן

אז ככה, אני בן 22 סיימתי צבא לפני מספר שבועות, הייתי קצין ביחידה קרבית, נפצעתי במלחמה האחרונה ולכן לא יכולתי להמשיך, כרגע אני מובטל, מאז ומתמיד הייתי בודד וחסר מסגרת חברתית, מלבד תקופת הצבא שבא הייתי מלא בעשייה והמסגרת החברתית הצבאית מאוד מובנית, עכשיו השתחררתי, אני מדוכא רוב הזמן, אני לא עושה כלום כל הזמן (למרות שאני אומר לעצמי שאני צריך לעשות, זה לא קורה...), אני הומו בארון (אף אחד מלבדי לא יודע את זה, למרות שכולם מתארים לעצמם....) ולכן אני לא "מסתכן" במציאת אהבה. אני מתוסכל מהחיים שלי ובלי לרצות עוברת לי כל הזמן המחשבה על התאבדות (אגב זה משהו לא חדש, תמיד חשבתי על לתקוע לעצמי כדור בראש, עכשיו המחשבה תכופה יותר), אני לא יודע מה לעשות, אני לא בטוח שאני רוצה לקבל איזשהו טיפול ואין לי אף אחד לחלוק איתו את הדיכאונות שלי. אני במצב דיי רעוע- תעזרו לי.

שלום לך, נשמע שאתה מודע היטב לחומרת הדיכאון שלך והדבר הראשון המתבקש שאתה צריך לעשות הוא לפנות לפסיכיאטר ולהתחיל מייד טיפול תרופתי. אתה אפילו לא חייב לחלוק עימו את הנטייה המינית שלך, אלא לתאר את התחושה הכללית של המצוקה ואת המחשבות האובדניות ותקבל מייד טיפול שאמור להשפיע תוך מספר שבועות. אח"כ הכול ייראה אחרת ויהיה מספיק זמן לטפל בעניינים האחרים (אגלה לך בסוד שיש הרבה הומואים שיש להם קשרים זוגיים כאלה או אחרים גם בלי לצאת מהארון, אבל את זה אני אומר לך בלי שאף אחד ישמע כי יאשימו אותי בכך שאני מעודד אנשים להישאר בארון). על כל פנים, פנה לפסיכיאטר ויפה שעה אחת קודם. אתה יותר ממוזמן לעדכן אותי בפורום או במייל במצבך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com/shrink-friendly

אני מבין אותך. אפשר לדבר על זה אם אתה רוצה.

שלום מר שם בדוי וברוך בואך לממלכת הדיכאון, או לגיהנום הפרטי שלך עלי אדמות. המקום שבו אתה מרגיש הכי בודד, הכי מסכן, הכי חסר תקווה, ומבקש את נפשך למות, וכמובן שיש לך את כל הסיבות הכי רציונליות ונכונות לכך שמצבך הוא האומלל ביותר עלי אדמות. הדיכאון הוא לולאת פלאים שאין לה סוף של סיבה ומסובב, שגוררת אותך מטה מטה עוד ועוד. אין לך עבודה, ואתה בדיכאון בגלל זה, אז אתה גורר את עצמך איכשהוא בכל זאת לשלוח קורות חיים ומזמינים אותך לראיון, אבל בראיון קולטים עליך שאתה בדיכאון ואפילו אם אתה לגמרי מתאים לתפקיד לא יעסיקו אותך, כי מעסיקים לא אוהבים אנשים בדיכאון, ואז אתה נכנס לעוד יותר דיכאון. בסוף אתה מתייאש ויושב בבית בטל, אבל אינך יכול להינות מהבטלה. אולי יש לך איזה חבר או שניים, אבל אתה בדיכאון ואין לך כוח להתקשר אליהם, בסוף אתה בכל זאת מתקשר, אבל כשהם נפגשים איתך, אתה לא אותו אדם שאיתו הם נהגו לבלות, כי אתה בדיכאון, ולאט לאט הם מתרחקים ממך. וכך היאוש גובר וגובר.... איך יוצאים מזה? ובכן, בראש ובראשונה, הכר בבעיה שלך וצא מהארון קודם כל לגבי הדיכאון שלך. תסביר לסובבים אותך שירדו לך מהגב כי אתה ממש מרגיש לא טוב ואתה צריך מנוחה עכשיו. עזוב כרגע כל מיני התמודדיות קשות, שגם לאנשים שאינם בדיכאון יש בעיה להתמודד איתם, כמו לצאת מהארון או למצוא עבודה, ופשוט תנוח מזה. מטרתך בזמן הזה היא אחת: לעשות בכל זאת את מעט הדברים שגורמים לך קצת אושר. למשל: משחק מטקות בים, ספר טוב, שיזוף, הליכה לטיול עם הכלב או בלי הכלב, או כל דבר שאין בו כל תועלת אלא בכך שהוא גורם לך ולך בלבד הנאה. אחר כך, נסה להיאחז בכוח בתקווה. הכרח את עצמך לחשוב ההיפך ממה שמפלצת הדיכאון גורמת לך. לכל עובדה שרלוונטית לך שגורמת למחשבת הבל של שנאה עצמית ויאוש יש מקבילה שגורמת לשמחת חיים ואופטימיות. נניח שאתה אומר לעצמך שאתה כישלון מוחלט ואפס כי אתה לא מוצא עבודה, אבל מצד שני, אתה בחור מוצלח מאוד, כי הצלחת להיות חייל קרבי. אין לך סיכוי למצוא אהבה כי אתה בארון, אבל מצד שני, אתה עוד צעיר מאוד ויהיו לך הזדמנויות רבות למצוא אהבה. וכן הלאה וכן הלאה. \ אחרי שהמצב משתפר, אתה יכול להסתכל על אנשים מסביבך לדוגמה, לצאת למסגרות לא תובעניות כל-כך כמו התנדבות. ולבסוף כמו שד"ר רובינשטיין כתב לך היא להיעזר בגורמים מבחוץ. הגורמים האפשריים הם פסיכיאטרים ופסיכולוגים. הטיפול העיקרי שייתנו לך הפסיכיאטרים, בעיקר אם תפגוש אותם באופן ציבורי במרפאה לבריאות נפש, היא תרופות. זה אולי ישמע לך מפתיע, אבל התרופות האלה עוזרות מאוד להרבה אנשים. זה ממש מטופש לא לשבור את הלולאה האיומה הזו, אם אפשר לעשות את זה באמצעי פשוט כל-כך. תרופה עובדת ממש מהר- תוך כמה שבועות. תחשוב על זה לסבול חודשים על גבי חודשים עוד ועוד, כשפעולה פשוטה כמו לקחת כדור יכולה לעזור לך. פסיכולוגים זו השקעה די יקרה לטווח ארוך, והם בעיקר ישוחחו איתך, אבל ההקלה יכולה להתרחש אפילו אחרי שנים. אז זהו מה שהיה לי לומר לך... אם אתה תוהה על סמך מה אני כותב את הדברים, אז סבלתי בעצמי משני התקפים דיכאוניים לא פשוטים גדולים, ועוד כמה קטנים, ויצאתי מהם בעזרת תרופות. תרגיש טוב מיכאל