את הצלקת הזאת קשה לי לשכוח!!!

שלום ד"ר רובינשטיין ברצוני לשתף אותך ואת משתתפי הפורום בחוייה קשה שעברתי בתיכון אומנם עברו למעלה מ10 שנים אבל עדיין את הצלקת הזאת נמצאת בתוכי בהיותי בתיכון היה לי מאוד קשה לא מבחינה לימודית אלא מבחינה חברתית הייתי נער שקט עדין תלמיד טוב ציונים טובים, החל מכיתה י' המצב הדרדר כתוצאה מפגיעה חברתית מאוד קשה החברה לא הפסיקה לצחוק לכנות אותי בשמות ואפילו כתבו עלי בלוחות הכיתה ובשירותים שאני הומו ובעיתון בית הספר כל מיני המצאות ותיאורים מיניים שאני ואחד המורים עשינו בשירותים כולל תיאורים מיניים קשים. בזמנו הייתי בדיכאון קשה ולא באתי לבית הספר כמה ימים כתוצאה מכך אני זוכר שאחותי שקטנה ממני ב3 שנים הלכה לחפש את זה שפירסם עלי תועבה כזאת בעיתון בית הספר,כולם ידעו מהי הסיבה שלא הגעתי. כמובן שהורי התלוננו אצל מנהל ויועצת בית הספר אבל חוץ מלדבר עם אותם נערים רעים שעשו זאת הם לא עשו הרבה. כתוצאה מכך היה לי קשה להגיע לבית ספר כי כל השיכבה המשיכה לצחוק ופשוט לא הייתי מגיע הייתי מבריז ימים שלמים מהכיתה וכתוצאה מכך גם הציונים היו בהתאם. אף אחד לא בא לעזרתי באותם ימים הייתי לבד מסכן בלי אף גיבוי מאף אחד אני זוכר שבכיתה יא' אמרתי להורי שאני עוזב את בית הספר האמת שלא הייתה לי ברירה היו לי 7 שליליים וגם בית הספר התכוון להוציא אותי. אני זוכר שהיועצת האשימה אותי כל הזמן שאני הוא האשם ואני צריך להתמודד מה שעצוב ביותר שבאמת באמצע כיתה יא' עזבתי כי לא יכלתי יותר להתמודד ואף אחד פשוט אף אחד לא עזר לי או ניסה לעזור לי. סיפור עצוב כואב ורק עכשיו יש לי את האומץ לדבר עליו בגלוי אחרי שהשלמתי את לימודי וקיבלתי את נטייתי,להגיד שהיום אני מלקק דבש ממש לא אבל ממשיכים לחיות וגם נעזרים בטיפול.

הי צלקת שאינה עוברת.... כולנו צריכים לעבור את המוסדות האיומים האלו, שיש להם שמות יפים, ולמרות הניסיון שעברנו, אנחנו ממשיכים לשלוח גם את הילדים שלנו לשם: גן חובה, בית ספר, צבא, בית חרושת, חברת היי-טק, טיולים מאורגנים, בית אבות. ואני אישית גם זכיתי לעוד מוסדות חינוך מחדש כמו כלא צבאי ובית חולים פסיכיאטרי. למה המוסדות האלה עדיין קיימים? למה אנחנו ממשיכים להכריח ילדים להגיע אליהם? למה אנחנו בוחרים להגיע למוסדות האלה מרצוננו? כל מוסד כזה בונה את הזהות שלו על החריג. אנחנו נולדים ללא כל זהות, כמו שהכלב לא יודע שהוא פודל, ומבחינתו הוא לא באמת פודל, זו רק המצאה של בני האדם, כך בני האדם הם לא באמת סטרייטים, מקובלים, חכמים...הם יכולים לראות את עצמם כחכמים, רק אם המוסד שבו הם נמצאים מגדיר אחרים כטיפשים, כל שיטת הציונים עובדת כך שהדברים יוגדרו בצורה הזו, כך גם הבריאים בנפשם (או השפויים) יכולים להגדיר את עצמם כך, באמצעות תיוגם של אחרים כחולים בנפשם (או כמטורפים)... אני ארחיק לכת ואומר שכל ההכרה שלנו בנויה על כך. הרי כשאנחנו מגדירים חומר, אנחנו אומרים משהו שמתפשט במרחב, את החומר אנחנו מגדירים כ"יש" ואת המרחב אנחנו מגדירים כ"אין", למרות ש"היש ישנו והאין איננו" כך שזו רק אשליה שהאין קיין, ההכרה שלנו יוצרת את המציאות בכך שהיא שוללת דברים שהם קיימים ומגדירה אותם שרירותית כ"אין", רק כך אני יכול לתפוס "כסא". באותו אופן, האדם מגדיר לעצמו את קיומו כיש בעולם, על ידי יצירת זהות של עצמו. כלומר על ידי הגדרה מסויימת של חלקים מעצמו כ"כן אני", והגדרת חלקים אחרים בעצמו כ"לא אני" כל האפשרויות האנושיות כולן עד האחרונה שבהן קיימת בכל אדם, אבל בן אדם בעלת יכולת יוצאת דופן בוחר ויכול לשנות את בחירתו. רוב האנשים לא בוחרים, אלא בוחרים בשבילם מגיל מאוד צעיר ע"י החינוך מהוריהם, חבריהם. טוב, כל ההקדמה הארוכה והמיותרת הזו הייתה כדי לעזור לך, צלקת שאינה עוברת, ובעצם בפתלתולי טיעוניי כבר לא יודע איך זה יעזור לך. בכל מקרה, אתה נבחרת להיות קורבן של המוסד שבו היית. מעין שה לעולה. האנשים בשכבה שלך בחרו להגדיר את הזהות שלהם ע"י רמיסת הזהות שלך, והמוסד שהיית בו שזו למעשה כל מטרתו, לשאוף להפוך את קורבנותיו לזהים כמה שיותר, שיתף איתם פעולה. אבל אתה הרי רוצה להשתייך וכאן כל הטראגדיה, לכן הצלקת כל-כך הרבה זמן איננה עוברת. אתה רוצה להיות הילד הטוב עם הציונים הטובים, שגם הוא שייך לכן, ל"יש", ל"טוב". אולי תמרוד בזה? אולי תעשה לעצמך ניתוח פלסטי עם סכין ותמחק את הצלקת? אולי תבנה לעצמך "יש" שהוא יותר חזק מה"יש" שלהם? מקווה שלא הקשתי עליך יותר מדי, ואני מניח שאם כן, אז פשוט לא הגעת עד לכאן תרגיש טוב... מיכאל

שלום,אני אנטון בן 23 מהצפון,וקראתי את מה שקרה לך.. לי עשו בדיוק אותו הדבר!!ואף יותר גרוע..כל יום היה גיהנום ללכת ל"בית הספר".. הבנות הביצ'יות היו מציקות לי כי אני לא הייתי שם עליהן והן ידעו שאני בקטע של בנים וזה אכל אותן והן הסתלבטו וקראו מילות גנאי כל הזמן!דבר שיצר הרבה כעס,שנאה,סלידה,וזעם כלפי בנות..אני יכול עוד מלא לספר על עצמי ומה שעברתי..אבל אני לא רואה הרבה טעם לשתף פה בכללי אני אשמח להכיר אותך אם אתה רוצה צירפתי את כתובת האי מייל שלי ואם תכתוב לי אני מבטיח לכתוב בחזרה.. כיום אני לומד במכללה אני משלים 12 שנות לימוד!כי אני חייב שיהיה לי את זה בשביל מקצוע שאני רוצה להשיג מאוד! אני מאחל לך חיים טובים ומאושרים ושאלוואי ושתמצא בן זוג חמוד ומושלם כמו שאתה מחפש והוא יעזור לך לשכוח עם הזמן את הדברים הרעים שקרו בילדות בגלל נערים/ות רעים אנוכיים וחסרי אנושיות! מקווה לשמוע ממך... אנטון

שלום צלקת שלא עוברת, למרות שנתקלתי במטופלים רבים שעברו חוויות דומות, קשה מאוד לקרוא את מה שכתבת. אני מסכים לגמרי עם הגדרת הצלקת. זו טראומה שקרתה לך בגיל הכל כך פלסטי מבחינה התפתחותית, גיל ההתבגרות. זו גם לא רק צלקת אלא גם תזכורת לכך שלמרות שלכאורה אנחנו נמצאים בעידן ליבראלי, עדיין ההתייחסות לגייז בעיקר בגיל ההתבגרות סטיגמטית מאוד, מתוך הומופוביה קשה של מתבגרים סטרייטים שעוברים קונפליקטים לא קלים סביב הזהות המינית שלהם בגיל ההתבגרות ומשתמשים בגייז כשעירים לעזאזל לצורך כך. זה גם מסביר מדוע שיעור המתאבדים בקרב גייז מתבגרים גדול פי 3 (!!!) משיעור זה בקרב מתבגרים סטרייטים. מהרצאות וסדנאות שהעברתי ליועצות חינוכיות ראיתי שהן אכן אינן ערוכות להתמודד עם התופעה וחלקן הגדול מחזיק בדעה שבגיל ההתבגרות ניתן עדיין לשנות את הנטייה המינית. נכון, זו צלקת, היא לא תעבור - ובניגוד למיכאל, אינני חושב שאפשר לעשות לה ניתוח פלסטי - אך אנשים עם צלקות מצלקות שונות (לאו דווקא בתחום הנטייה המינית) מתפקדים, הולכים לטיפול, מוצאים אהבות והצלקות, לעיתים, אף מחזקות את החוסן הנפשי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com/shrink-friendly

שלום ד"ר רובינשטיין ותודה לך על התגובה החמה. לפי ידעתי ולפי מה שהזכרת בתגובה, ניתן לראות שבני הנוער נופלים בין הכיסאות אני יודע שהיום קיימים ארגוני נוער גאה(לא לכולם יש את האומץ והכח לפנות אליהם) אין מוסד שמטפל בבעיה זאת, כפי שאמרת חלק מהיועצות עדיין חושבות שניתן לשנות בתי ספר לא רוצים להתמודד עם הבעיה שלא יפגע שמו הטוב של הבית ספר. ובעצם זה הגיל הכי קריטי ובעייתי. אתן לך דוגמא מנער שאני מכיר שפנה לאחד מהארגונים הגאים כדי לקבל עזרה נפשית. אין להם את הכלים לעזור לו יותר מיעוץ חד פעמי עם פסיכולוג, פעילות הארגון נמצאת בפגרה עד אחרי החגים, הוא בסך הכל מעוניין לשוחח עם מישהו פנים מול פנים ואין לו אוזן קשבת רוב בני הנוער היום כל כך פוחדים ואינם מעוניינים להיחשף בקבוצות נוער שמארגנים ארגונים. מה שנישאר זה מטפלים פרטיים ,דבר שלא כולם יכולים לעמוד בו. מה אתה מציע כיצד ניתן היום לגעת קצת בנקודה הרגישה הזאת ולעזור להם להתמודד.?

שלום צלקת שלא עוברת, ארגון המפעיל מתנדבים, העוברים הכשרה ע"י אנשי מקצוע, הוא "ארגון נוער גאה" (איגי): http://igy.co.il/content/index.html . אני מניח שהואיל ומדובר במתנדבים, הקשר איתם אינו מסתכם בשיחה אחת בלבד. גם הפורום הזה, במגבלות שלו, יכול לשמש מקור לתמיכה (אני כבר חזרתי מהפגרה). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com/shrink-friendly