יציאה

אני נמצא במצב רגיש אני בן 22 וגדלתי במשפחה דתית ביום שבת האחרון אמרתי לאבא שלי, המצב קשה - אבי דווקא קיבל זאת בדרך נעימה אבל אימי שכבר ידעה זאת ממזמן מתנכרת לי ומחפשת אשמים. אני לא מבין למה... גם אחיי סובלים מזה וזה לא רק ההומואיות שלי - אימי היא סוג כזה של פרסונה שמפתחים בה תלות. אני לא יודע בדיוק מה אני מחפש כאן. אולי קצת תמיכה, אני מרגיש כל כך לא עצמאי, אני מפחד מהבאות. אני מודע שלאט לאט ולא יהיה לי איתם קשר. ואני מפקפק מהיכולת שלי לעצמאות. אני רואה שחורות. בדיוק אתמול קיבלתי מכתב ששהתקבלתי ללימודים שרציתי והם בירושלים, אני מנסה לתפוס על זה טרמפ, אבל אני חסר אנרגיות בכל הכרוך ללקום וללכת, למצוא דירה , לעזוב, להיות. אני מבין שאני מתבשל עם זה כבר כמה שנים טובות ולא מצפה להם להבנה בטח לא תוך כמה ימים. אולי בכלל לא, אולי אני צריך לקבל את עצמי קודם. אתה חושב שזה מעשה אנוכי שסיפרתי להם? אני ממש מייחל לעזוב ולנתק קשרים, המשפחה שלי ממש לא בריאה לי היא מעקבת גדילה אבל אני ממש צריך אותם או לפחות כך נדמה. בגיל 14 הועזבתי מפנימיה בדיוק מהסיבה הזאת ונראה לי שאבי חשב שזה נגמר , קשה להם אני מתאר לעצמי לראות שהכל יוצא מחדש בזמן שאצלי זה אף פעם לא עבר ואני בטוח שהם מוצאים בין היתר בסיפור שקרה בפנימיה האשם. אני לא צריך לפחד מהעתיד נכון? הרבה לפניי הסתדררו בלי עזרת הורים למה שאני לא? כואב לי יש הרבה אהבה במשפחה שלי ולא נעים לי לאכזב שוב ושוב אני מרגיש חסר אונים ואלי זה טיפשי איך אני יוצא מהתלות שפיתחתי במשפחה שלי ומתחיל את תהליך ההתפרדות הזה? אני לא מחפש הבנה מהם אני לא מבין את עצמי, והייתי משלם הרבה כסף די לשנות אותי, אבל זה המצב ואני נכון להתמודד. לא לדבר איתם? זאת תהיה הדרך? אם אני אפתח שיחה הם ינגנו לי בדיוק על אותם נקודות בעיתיות שלי ונתחיל סשן בלתי נגמר של כל מיני ניסינות שינויים שאני לא בעניין שלהם. על מה אמא שלי כועסת? כלום לא השתנה. איתה דיברתי קודם ועוד אז היא קיבלה קשה. אבל המרו הכל בשקרים והבטחות רגעיות לשינוי שאני קרוב לתת שוב - אבל הפעם לא. האם אני פראנויד? המילים הראשונות של אבי היו שאני תמיד הבן שלו - אני לא יודע איזה סרט הוא ראה אבל עדיין הכל כל כך קשה. אני מחוייב לאושר שלהם וזה לא פייר המיקום שהם העמידו אותי. בקושי לאושר שלי אני מצליח להיות מחוייב. מה לעשות? יכול להיות שבאמת אני הומו רק בעקבות אירועים בחיים שלי שעודדו את זה? וזה בכלל משנה? אני מפחד

יותם יקר, קראתי בתשומת-לב את פנייתך הכאובה והמרגשת, ואני חושב שהרגישות הרבה שלך, וההתחשבות האצילית שלך בהוריך ובמשפחתך, פועלת כחרב פיפיות: היא גם גורמת לך להיפגע ולחשוש, אך היא גם החוזק שלך. לפי תיאוריך, אין הצדקה לחשש שלך לאבד את משפחתך, אם כי בהחלט הייתי ממליץ לכל בחור בגילך לעזוב את הבית כדי ליצור נפרדות רגשית גדולה יותר מההורים, תוך שמירה על קשר איתם, כבן טוב, אך גם הקטנת מקדמי החיכוך והכרה בכך שאתה והם אנשים נפרדים ולא שלוחות זה של זה. אתה כותב שאמך היא "פרסונה שמפתחים בה תלות", ואני חושב שכדי שתיווצר תלות צריכים שניים. עזיבת הבית היא לא תנאי מספיק, אך בהחלט הכרחי, כדי לנסות לנטרל את התלות הזו ולהכיר בכך שאתה ואמא אנשים נפרדים. אני גם ממליץ לך לפנות למטפל גיי-פרנדלי שיעזור לך להתמודד עם האשמה הכבדה שאתה מרגיש כלפי משפחתך ואולי גם ישלב בחלק מהפגישות את הוריך או לפחות את אחד מהם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com/shrink-friendly