עזרה בבחירת סוג הטיפול הדרוש

ד"ר רובינשטיין שלום רב, אני קורא רבות בפורום ורציתי בהזדמנות זו להודות לך על פועלך הרב. אני בן 24. אין לי חברים. בילדותי עברתי התעללות ע"י בעלה של אימי. בגיל 13 התגלתה בגופי מחלה כרונית. בגיל 15 עברתי תקיפה מינית קטנה ע"י אימי. מאז ומעולם ידעתי על נטייתי המינית ההומוסקסואלית, אך התחלתי להיחשף אליה רק בגיל ההתבגרות. היו לי חברים טובים עד כיתה ו', והחל מכיתה ז' עברתי לחטיבה אחרת ומאז נפרדתי מכל חבריי. מאז ועד היום אין לי חברים. ואולם כעת, חיי די יציבים. אני עובד בעבודה קבועה מזה מספר שנים. בקשר די טוב עם רוב משפחתי. הדבר היחיד שפוגע בחיי מאוד הוא הדבר הבא: אחי, בן ה-21 מביא מפעם לפעם ידידות שיושנות אצלו בלילה. במהלך הלילה מקיימים יחסי מין. הדלתות בביתינו אמנם חדשות אך לא אטומות מספיק לרעש. אני ישן עם דלת סגורה אך בכל זאת שומע אותם מקיימים יחסי מין, שומע את הנשיפות הרבות, שומע את קולות האורגזמה של הבחורה. שמיעת קולות אלו גורמת לי סבל ענק ועצום בל יתואר. גורמת לי מחנק נוראי. גורמת לי תסכול עצום ועצב רב. בעבר דיברתי על כך עם אימי, אך היא חד משמעית מסרבת להתערב בכך. גם עם אחי אי אפשר לדבר ולא מעניין אותו כלום. עם בעלה של אימי אינני מדבר מספר שנים, בשל ההתעללות שגרם לי בילדותי. אני נואש, וזה מדהים שהחיים שלי כל כך יציבים וטובים כאשר אחי בצבא ימים ארוכים, ופתאום כאשר בחופשה ומביא ידידה הבייתה ללילה הכל מתהפך, אני מרגיש כל כך אבוד, לרגע קל אף מאבד את האנרגיות לחיות והחיוניות שתמיד שוררת בי. אינני מסוגל לעזוב את ביתי בשלב זה בחיי. לאיזה טיפול לפנות? מה לעשות? האם יצא לך לטפל באדם במצב דומה לשלי ? מאוד אודה לתשובתך.

שלום לך, ותודה על התודות. צר לי לקרוא על ההתעללות שעברת ואני שמח שהגעת ליציבות מסוימת. הדבר מעיד על תעצומות נפש רבות שאפשרו לך להתמודד בהצלחה עם הטראומה. לא הייתי מכוון את הטיפול באופן ספציפי כל כך להתקפי החרדה שאתה חווה בזמן שאחיך מקיים יחסי מין בסמוך לך. אמנם אתה כותב שאינך יכול לעזוב את הבית בשלב זה, ואתה אכן צעיר מאוד, אך בהחלט הייתי מכוון את הטיפול לצורך איסוף הכוחות שיש לך על מנת לצאת מהסביבה הפתולוגית בה גדלת ובה אתה עדיין נמצא. אתה גם מתאר את הבידוד החברתי שלך בצורה הנקראת כסוג של השלמה, שאינה במקומה בגילך הצעיר. אני יודע הן מהקליניקה והן ממחקר גדול שערכתי בנושא שעזיבת בית ההורים מכשירה את הקרקע ומהווה מנוף לשינויים פסיכולוגיים מרחיקי לכת: http://www.giditherapy.co.il/?p=256 . אמנם הנפרדות הפיזית אינה תנאי מספיק לשינוי הפסיכולוגי, אך היא בהחלט תנאי הכרחי, לפחות בנסיבות הקשות שאתה מתאר. רק לפרוטוקול אציין שניתן לטפל באופן נקודתי בהתקפי חרדה מהסוג שאתה מתאר בגישה התנהגותית-קוגניטיבית, אבל לדעתי, הדבר יחטיא את המטרה ויעודד אותך להסתגל לסביבה פתולוגית במקום לשנות סביבה ולערוך את השינוי הפסיכולוגי הרחק מ"זירת הפשע". בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il

ד"ר שלום. אני מאוד מודה לך על תשובתך. ואולם, גם בתשובתך ציינת שאני עדיין צעיר מדי. וגם אם כן אעזוב מתישהו את ביתי, אינני חושב שהדבר יקרה בחודשים הקרובים. על כן חשוב לי להבין- כיצד אתה מציע לי לטפל בסבל הנקודתי שנקלע לחיי, בטווח הקרוב? האם לדפוק חזק על דלת חדרו ולבקש שקט, באופן שיכול לגרום גם לידידתו לקחת לתשומת לבה? האם לדעתך זה יכול לעזור?