חיי אינם חיים? תקווה?

גידי... אמא שלי חסומה רגשית - פשוט לגמרי. לא יכולה להתחבר אלי. לפעמים יוצאים ממנה רחמים - זה החיבור. אבא שלי נטש אותי רגשית, הוא היה שם בגיל קטן וניסה לתמוך ולעזור. אבל לא הייתה לו הנחישות או ההתמדה. בסוף יצא שהוא הפסיד במערכה עלי, ואני הוקרבתי. ננטשתי. הצלקות האלה הולכות אתי ולא נותנות לי מנוח. אני בטיפול פסיכולוגי למעלה משנתיים. ביסקסואל (במובן זה שאני יכול לשכב עם אישה - ויש לי חברה כבר 5 שנים, חוץ משני הפרטים האלה אני הומו) יש לי תקווה? אפשר להיפטר מזה, מהעכבות האלה? הטכניקה שלי להתמודד עם החיים היא הדחקה והיא עלתה לרמה המודעת, אבל ככל שאני מרגיש וחש יותר אני נהיה יותר ויותר מדוכא. לפעמים אני לא רואה מוצא. האם יש נזקים שמתרחשים בגיל קטן ולא יכולים להירפא? כל החיים אסתובב עם המועקה שלי? שלא עוברת?

שלום דדי, למרות הכותרת הקשה שנתת להודעתך ולמרות הילדות הקשה שאתה מתאר, אני רואה בהחלט נקודות אור מאוד חשובות ומשמעותיות בתיאוריך. אינני מתכחש לרגשות הקשים, אבל העובדות היבשות מצביעות על כך שיש לך קשר עם חברה 5 שנים ואתה שוכב איתה, כלומר, הגעת לרמת התפתחות שרבים לא מגיעים אליה ואתה מסוגל למזג מין ורגש וזאת לצד משיכתך לגברים. אני מזמין אותך לקרוא את המאמר הקצר הבא ולראות את המשיכה לשני המינים כיתרון ולא כחיסרון: http://www.shrink-friendly.co.il/?p=187 היכולת שלך להתמיד הן בקשר עם החברה והן בקשר עם המטפל - כמו גם היכולת לפנות לקבל עזרה - מעידים על תעצומות נפש לא מבוטלות ועל כך שחייך בהחלט חיים, גם אם הם קשים, ושבהחלט יש תקווה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il