דיי אין לי כוח רוצה רק לברוח למקום שיהיה יותר טוב

אני כבר 8 שנים יודעת על עצמי על זה שאני לא במין שבו נולדתי באמת שאני לא זכר לא נועדתי להיות ובטח שלא רוצה להיות אני חולמת חלומות על בקרים נהדרים שאני קמה בבוקר כאישה מחבקת את הוריי והולכת ללימודים... ואני קמה בבוקר ואני מרגישה עצובה דחויה ומדוכאת יתר על המידה, באלי לעזוב את הכל ופשוט להעלם אבל הפחד מהמוות והרצון לא לגרום להוריי להיות עצובים מונע ממני להתאבד, אבל גם הרצון שלי לא להכעיס את הוריי מונע ממני להיות מאושרת בתור מי שאני. אני לא רוצה לספר להם ובגלל זה לא סיפרתי לפסיכולוג שהם שלחו אותי אליו על הבעיה שלי ולא נפתחתי אליו מחשש שהוא יספר להוריי, אני כל כך רוצה להתחיל את התהליך הזה של שינוי מין ולספר את זה כבר להורים שלי אחריי שסיפרתי לאחותי שלא קיבלה את זה, ושיתמודדו עם זה למרות שאני יודעת שזה יהיה להם קשה מאוד. ואני אקצר את דבריי ואומר, אני רוצה למות :(

שלום סיגל, הרגשתך מאד מוכרת ולא קשה להבין אותך. את מרגישה, כפי שאת כותבת, שהיית רוצה להיות חופשייה ולחיות במין שאותו את מרגישה כשלך באמת. את גם שלמה עם התחלת התהליך של שינוי המין, אלא שכרגע הסביבה אינה מקבלת זאת ואת חוששת מתגובת המשפחה ובמיוחד ההורים. בלי ספק זוהי תקופה קשה ביותר, עבור כל אדם צעיר (לא כתבת בת כמה את) השואף לעבור שינוי מין בעקבות תחושתו וזהותו המינית. ואולם, אין מקום להתייאש. מנסיוני, כאשר אדם נחוש ועקבי בהרגשתו המגדרית ואינו מוותר, בסופו של דבר הסביבה הקרובה מקבלת זאת. במקרים לא מעטים נדרשת עזרה ותמיכה בשלב זה, בין אם על ידי איש מקצוע, כמו פסיכולוג, ובין שבאמצעות קשר עם אנשים במצב דומה, שמתלבטים איך להביא את השינוי לידיעת ההורים ושאר הדמויות המשמעותיות בחייהם. העובדה, שיש לך כבר קשר עם פסיכולוג, יכולה להקל, אך יש מקום לספר לו מה עובר עליך. הבינותי, שאת חוששת פן יספר להוריך את ה"סוד" שלך, אך ברור שזה רק במקרה שאת קטינה, אחרת ה"סוד" שמור עמו ואין לפסיכולוג כל אפשרות לגלותו ואפילו להוריך. אך בכל מקרה, דווקא הוא זה שיוכל לעזור לך לפתוח עימם את הדברים ולהאיר עיניהם לגבי מצבך והצרכים שלך. יתכן, שיוכל להנחות אותך כיצד לעשות זאת בהדרגה או אחרת (תלוי בנסיבות החיים שלכם) או שיוכל לקיים עימם מפגש/ים שבו יתאפשר להם לראות אחרת את הדברים ולקבל אותך כמות שאת. ישנה גם אפשרות להתקבל לקבוצה טיפולית, המיועדת לצעירים , באגודה לטרנסג'נדרים בתל אביב ולהיעזר בה. מכל מקום, אין בהחלט מקום להתייאש ובוודאי בוודאי לא לחשוב על המוות. להפך, יש לחשוב על החיים בעתידך, לאחר שהסביבה הקרובה תבין במה מדובר ותאפשר לך לחיות, בהתאם להרגשתך. תמיד יש תקווה לשינוי לתקופה טובה יותר, מה גם שאת שלמה עם עצמך. לדעתי, זהו הדבר החשוב ביותר. אני מאמינה, שבתום התקופה הראשונה של גילוי הדבר לסביבה הקרובה תוכלי להרגיש אחרת ולתפקד בהתאם. בהצלחה, ד"ר דליה גלבוע