על טיפול-סערה בכוס התה שלי.

ברצוני להתייעץ. לפני כחודש העליתי בפניך את הרגשתי בטיפול ויעצת לי בחום להמשיך. יצא כך שלא הייתי בטיפול 4 שבועות. קשה לי לחזור כי המטפל לא יכול לתת הטיפול שאני חושבת שייטיב עימי. (שאלתי אותו).נראה שהוא הרגיש שאני דורשת ממנו יותר מיכולתו.ואפשר להבין זאת. אני לא מסוגלת לחזור לטיפול כי לא נעים לי להיות אחת כזאת. (התייסרתי חלק נרחב מהטיפול על שאני ממשיכה).לוותר,לא אוכל באמת.בתוכי אני עדיין מקווה לטיפול שונה.(גישה יותר רכה).תקוות שוא זו תנציח את תלותי בטיפול. לאחר תקופת דכדוך קשה מאד(עד בכי) הרגשתי חזקה יותר מאשר הרגשתי בטיפול.מה דעתך? האם עלי לשחרר את המטפל ולהתחיל בטיפול חדש? כאמור,אני מרגישה שאיני מסוגלת לחזור. (סליחה על ההטרדה החוזרת .אודה על תגובתך אם תמצא לנכון.)

שלום חוה, לעיתים קרובות מאוד קשה לנו להבדיל בין איום שמגיע מהמציאות הפנימית שלנו ובין איום שמגיע מהמציאות החיצונית. בפנייתך בולטות האשמה עצמית ותחושה של "לא מגיע לי". את אפילו מכנה את פנייתך "סערה בכוס תה" ומאפשרת לי לא להגיב. אני משער שבאופן פאראדוכסאלי את מפעילה גם את המטפל שלך בצורה דומה. אינני סבור שקשר עם מטפל הוא חתונה קאתולית וחייבים להמשיך בו בכל מחיר. את יכולה, כמובן, להשתחרר מהמטפל (ולא לשחרר אותו, כפי שאת כותבת), אבל יש לי הרגשה שאותה גברת תופיע, אולי בשינוי אדרת, אצל מטפל אחר, גם אם ינקוט גישה רכה יותר. הרושם שלי הוא שאת מביאה על עצמך את רוב ייסורייך ובמסגרת נטייה זו את "ממנה" גורמים שונים במציאות החיצונית (במקרה זה, המטפל) להיות ה"תליינים הפרטיים" שלך. אני בספק אם תרגישי אחרת במובן זה אצל מטפל אחר, אבל את יכולה לנסות ולהעמיד את ההשערה הזו במבחן המציאות. בהצלהח, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il

האשמה עצמית ותחושה של "לא מגיע לי" היא נטיה סותרת לנטייה למנות גורמים שונים במציאות החיצונית (במקרה זה, המטפל) להיות ה"תליינים הפרטיים" שלך. במקרה שלי המטפל לא נתפס כשלילי.להפך.זה הפתיע אותי. בכל מקרה זה נכון שאנו אחראים ליחס שמקבלים. "one gets what he deserves"מפני שיש יכולת בחירה.