חיים טובים יותר

כבר כמה חודשים שאני לעצמי חושב: "יניב, תצא מהארון, והכל יתייצב" אך בתוכי הדברים עוד אינם כה קלים, כולי עדיין מלא תסכול, ומלא בילבולים, ואין בי עדיין מספיק כוחות, לעשות בחיי כאלו שינויים והפיכות. ומאידך צועד אני במקום ולעצמי מוחה - איפה החיים שלי שאותם אני רוצה? כי אין שום הצדקה, כך מסתבר, לעובדה שאני מרגיש נחות מן האחר, שכן בעולם יש סטרייטים ויש הומואים, ושניהם נולדו לגמרי שווים. הבעיה האמיתית היא, לצערי המעמיק, שהעולם חושב שעדיף להמשיך להדחיק ולהשאיר את ההומואים במצב הקודר כי כך יחיו הסטרייטים חיים טובים יותר. אך זוהי טעותו של העולם הגדולה, שהוא לא מבין כלל שטובים פי-מאה, יכלו להיות הם חיי כל האנשים, אם רק שיוויון מלא ואמיתי היו בו ניתנים. כך שלחייך בבוקר, ללא דופי הם יכלו, וביניהם יכולתי...אני, אפילו.

שלום יניב, בחרת לתרגם את המצוקה האישית שלך למושגים פוליטיים אודות היחסים בין סטרייטים והומואים בכלל. לצערי, לעיתים גם אנשי מקצוע נוטים לעשות זאת: http://www.giditherapy.com/shrink-friendly/a16.html לדעתי, טוב תעשה אם תפריד בין הבעיה הפרטית שלך ובין המישור הציבורי-פוליטי. בפני מי אתה צופה שיהיה לך הכי קל לצאת מהארון? איך אתה צופה שהמשפחה תקבל זאת? איך אתה צופה שחבריך הסטרייטים יקבלו זאת? אינך צריך לצאת מהארון בפני כולם בבת אחת. נסה לצייר לעצמך את מעגלי החשיפה שלך, כאשר במרכז המעגל הקרוב ביותר ובהיקף המעגל הרחוק ביותר וחשוב על יציאה מהארון מהמרכז והחוצה, בהדרגה. אשמח אם תשתף אותנו בתהליך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com/shrink-friendly

בפני מי אני צופה שיהיה לי הכי קל? אין מישהו מסויים. אין אדם בעולם שקרוב אליי - אין לי חברים כלל, כמה שרציתי וכמה שכבר עברתי מסגרות שונות, לא יצא לי להצליח ליצור חברויות ולהחזיק בהן, אין לי אף חבר אחד כלל (הפעם אחרונה שהיה לי דבר כזה זה היה בכיתה ו'). אין לי אנשים שקרובים אליי. איך אני צופה שהמשפחה תקבל? זה לא ממש מעניין אותי, ולא משנה לי, כי הקשר שלי איתם (עם כולם) מאוד מינימלי ותו לא. אבל בכל מקרה אני חושב שהם יקבלו בלי בעיות, המשפחה שלי די ליברלית. איך אני צופה שחבריי הסטרייטים יקבלו? כמו שכבר אמרתי - אין לי חברים כלל. בעבודה אני בקשר נעים עם כולם, וכמובן גם שם - מאוד מינימלי, כי מעולם עוד לא התקרבתי אפילו למצב שבו אוכל לקיים איתם קשר מחוץ למסגרת העבודה (ויש שם 2-3 שהייתי רוצה). כשהייתי בגיל ההתבגרות ביקרתי אצל כ-2 פסיכולוגים ופסיכותרפיסט אחד, וערכתי איתם טיפולים ארוכים, וזכור לי היום שגם אז, הדבר שהכי הכי רציתי זה שהם ילמדו אותי ו/או יתנו לי כלים איך ליצור חברויות חזקות ואיך להחזיק ולשמור עליהן, אך הם לא עשו איתי את זה כלל.