צריכה עצה...

אמ, זה סיפור קצת ארוך ומסובך, אבל אני אנסה להבהיר מה קרה. לפני שנה בערך, אני לא בטוחה למה אבל כל מי שדיברתי איתו שאל אם לסבית. . והכל התחיל בזה שידיד שלי התחיל לדבר איתי על זה שאולי אני מאהובת בחברה הכי טובה שלי (במבט לאחור זו כזו חוצפה אבל בסדר). אחריו, אנשים פשוט התחילו לדבר איתי על זה, אפילו שני ההורים שלי שאלו אותי אם יש סיכוי שאני נמשכת לנשים, וכל אחד מהם שאל בנפרד, בלי לדבר ביניהם על זה לפני כן. אז חשבתי על זה וחשבתי על זה וחשבתי על זה. וזה נראה כמו לא, ולפעמים כמו כן. לא הצלחתי להחליט, אבל השנה אני והחברה ההיא כל כך התקרבנו, עד שפעם אחת יצא שדיברנו על זה והפסקנו מאז לדבר. ואז דיברתי גם עם ההורים שלי, למרות שעוד לא הייתי בטוחה בכלל אם אני נמשכת לבנות, ואפילו הלכתי לפסיכולוגית כמה פעמים עד שאבא שלי החליט שזה בזבוז זמן וכסף והפסקתי. הוא אמר לי "את יכולה לדבר איתי על כל דבר, אני יכול להיות הפסיכולוג שלך." מה שהסתבר כממש לא נכון, כי אחרי זה, כשרציתי ללכת למסיבה של לסביות בתל אביב הוא היה זה שאמר שהוא "מאוד יכעס אם אני אהיה לסבית כדי לנסות להיות מיוחדת. ואני לא כל כך בטוח שנקבל אותה". מאז מה שקרה עם חברה שלי עברו בערך חמישה חודשים. וכמה שבהתחלה זה היה מבולבל ולא ברור וחשבתי שאולי אני רק מפחדת מגברים וזה לא באמת, עכשיו אני יודעת שזה באמת. אולי אני נמשכת גם לגברים, אבל הנטייה שלי לנשים מאוד חזקה. ואני צעירה אז אני לא חושבת שצריכה להיות בעיה בעניין כי יש לי עוד זמן והזדמנויות לקשרים עם נשים וגברים והכל פתוח. הבעיה שלי כרגע היא שאני אומללה. אני לא בטוחה למה, אבל לא כיף לי בכלל. אני לא מרגישה שייכת לשום מקום, לא מצליחה לדבר עם בנות חדשות שאני לא מכירה, זה מפחיד אותי ממש. אני לא מצליחה לדבר יותר עם אנשים כמעט, למרות שחלק מהחברים שלי כן יודעים על המחשבות שלי, אבל הם לא יודעים שהחלטתי שכן. ככה גם ההורים שלי: הם יודעים על המחשבות שלי אבל לא יודעים שהחלטתי שכן. אני לא יודעת מה הבעיה אפילו, וחסר לי כל כך קשר עם בנות. גם לקשר עם חברה שלי, שהייתה בנאדם כל כך משמעותי בחיים שלי ושהיה לי כל כך קל לדבר איתה אבל אנחנו בכלל לא מדברות, וכמה שאני מבינה למה היא עזבה, אני כבר לא הייתי רוצה אותה בתור משהו אחר, רק חברה... אבל זה מרגיש לפעמים כאילו היא ממש שונאת אותי! אני לא יודעת מה לעשות בעצם. אני מאוד רוצה לפגוש בנות אחרות, כדי לא להרגיש כל כך מוזר, אבל כשאני חושבת לעשות משהו כזה אני נבהלת וחושבת שאולי אני אומרת שטויות, ושאולי אמא שלי צודקת ושאם אני אנסה עם בנות בהתחלה אני אתפש על זה ולא אנסה יותר עם בנים. אני לא בטוחה יותר בגבולות של דברים. וזה מעצבן אותי ממש! סליחה על ההודעה הארוכה... חח אני אוהבת לדבר. תודה מראש!

שלום מעין, קראתי את פנייתך בתשומת-לב רבה ולא פלא שאת מבולבלת ומרגישה רע. שני מקורות התמיכה העיקריים בחייך, אמא ואבא, מעבירים לך מסרים מבלבלים ומבולבלים. לפי תיאורייך, הם גם העלו את נושא נטייתך המינית ביוזמתם, כלומר גרמו לך לפקפק בעצמך, גם שלחו אותך לטיפול, גם הפסיקו לך את הטיפול ובנוסף לכך, אביך הציע למלא תפקיד של פסיכולוג ואח"כ העביר לך מסר ברור של נידוי מהמשפחה אם תלכי בעקבות נטיותייך המיניות. בהתחשב בכך, אני רואה את נטייתך המינית כעניין מישני וסבור שאת זקוקה לטיפול פסיכולוגי ממושך בגישה פסיכודינאמית, אשר יהווה משקל-נגד לחוסר התמיכה המשווע שאת מקבלת ממשפחתך המאוד לא מקבלת. אם הורייך מסרבים לממן טיפול כזה, פני בעצמך או לביטוח המשלים בקופ"ח לקבלת טיפול פסיכולוגי מסובסד (בסביבות 160 ש"ח לפגישה) או לרופא המשפחה שלך לצורך קבלת הפניה למרפאת חוץ פסיכיאטרית של בי"ח כללי עם טופס 17. ייתכן אפילו שזו אופציה עדיפה על טיפול בשוק הפרטי שהורייך עלולים להפסיק לך אותו באופן שרירותי לפי גחמותיהם ודעתם הבלתי-מקצועית. טיפ: נסי להסתיר את הפנייה מהורייך ואל תתני להם לחבל בטיפול ולשגע אותך בדרכים אחרות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com/shrink-friendly