ללאה - על רזים ושמנים ומה שביניהם :)

בוקר טוב לאה. ראשית תודה רבה על הפורום המושקע ותשובותייך המאלפות. שנית אני מראש מתנצלת על האורך, עוד לא התחלתי לכתוב וכבר אני יודעת שזה יהיה ארוך.. אז ככה-שמי מיטל, בת 35, אמא לשלושה ילדים. כל חיי סבלתי מעודף משקל קל, בערך 5 ק"ג. לפני כשנתיים, לאחר הלידה האחרונה התחלתי דיאטה מסודרת, עם תזונאית ומאמן כושר וירדתי 10 ק"ג. נראיתי והרגשתי מעולה והחזקתי במשקל הזה (הרזה בימי חיי) כחצי שנה. לאחר חצי שנה עקב פציעה הפסקתי להתאמן והכל התמוטט לי כמו מגדל קלפים.. השמירה על התזונה התרופפה ולאט לאט עליתי הכל ויותר. מאז נכנסתי למעגל של שנתיים בערך שכל יום התחלתי דיאטה אחרת ונשברתי. ואז חברה טובה שלחה אותי לפורום שלכם ולאתרי הבית ובמשך חודש נראה לי שלא הפסקתי לקרוא! נדהמתי לגלות שיש דרך אחרת להיות רזה והדרך נראתה לי מעניינת, קוסמת, ובעיקר מאוד מאוד נכונה. מזה כמה ימים שאני מתנסה בהקשבה לגוף שלי ונתקלתי בכמה שאלות מהותיות (חלקן פילוסופיות..אני מודה) לגבי ההבדלים המהותיים ודרך ההתנהלות שבין האדם השמן לאדם הרזה. אשמח מאוד להערותייך והארותייך. לקחתי את ביתי הבכורה כדוגמא. היא בת 11, רזה מאוד. ניסיתי להתבונן עליה ועל דרך ההתנהלות שלה עם אוכל וללמוד. ומה ראיתי? היא אוכלת הכל, אין כזה דבר אוכל משמין ואוכל מרזה אבל אוכלת כמו ציפור. היא יכולה לאכול "שטויות" אבל זה בהכרח יבוא על חשבון הארוחה הבאה מהסיבה הפשוטה שהיא לא רעבה וברור שזה בסופו של דבר כל הסיפור. סך הקלוריות שהיא בסופו של יום מכניסה לגוף הוא נמוך (בדיוק כפי צורכה) וזה הרי כל העניין. א-ב-ל, וזה אבל גדול, גיליתי שהמקור לזה הוא שאוכל פשוט לא מעניין אותה. נניח שהיא מתיישבת לאכול ארוחת ערב - כל מה שהיא רוצה זה לקחת שני ביסים מהשניצל ולרוץ להמשיך לשחק עם חברות. בעוד שאני - האדם ה"שמן" שכל כך רוצה להתנהג כמו אדם "רזה" - כל מה שמעניין אותי זה האוכל שבצלחת ואם מותר או אסור לי להמשיך לאכול. דוגמא נוספת - לפני כמה ימים ישבתי איתה בארוחת צהריים במסעדה. כל אחת הזמינה מה שבא לה בלי חשבון. שתינו אכלנו לשובע ונסענו הביתה. בדרך הבייתה כל מה שחשבתי עליו זה - איך בא לי עכשיו שוקולד.. איך אני מצליחה להשיג לי שוקולד.. וכל מה שעניין את ביתי זה להגיע לחוג או לחברה בזמן. היא אכלה, שבעה, ובאותה שנייה האוכל הפסיק לעניין אותה. אז איך זה שלמרות שאני שבעה ומסופקת אני לא מפסיקה לחשוב על שוקולד? או על הארוחה הבאה? הרי ברור לי שאני לא רעבה ומדובר ברעב רגשי או בסתם חשק שאין לו שום קשר לרעב. ומכאן הגעתי למסקנה קצת מייאשת - אולי ההבדל בין רזים לשמנים הוא הבדל שאי אפשר ממש לגשר עליו- אולי זה כמו שלאנשים שונים העדפות שונות בנושאים שונים, כך גם בנושא הזה -יש אנשים שפשוט אוהבים לאכול יותר מאחרים? אוכל פשוט לא עושה לה את זה! זה בא לספק צורך (בדיוק כמו ללכת לשירותים) וברגע שהצורך סופק שום מחשבה על אוכל לא עוברת לה בראש! אני מודעת למה שאת חושבת על כח רצון (חבר חמקמק לרגע) אבל גם כשאני מנסה להקשיב לגוף שלי ולאותות הרעב והשובע אני נדרשת להפעיל כח רצון -הכח לא להמשיך ולאכול למרות שאני לא רעבה. הבת שלי בניגוד אלי לא נלחמת בעצמה לא לאכול את השוקולד, פשוט לא מתחשק לה כי היא שבעה. הייתי נורא רוצה ללמוד את דרך ההתנהלות והחשיבה של האדם הרזה, אבל ככל שאני מתבוננת אני מבינה שאולי זה משהו שנולדים איתו? אולי אנשים רזים, בניגוד לשמנים, פשוט אדישים לאוכל (לא אוהבים, לא שונאים, פשוט לא מעניין אותם) ומכאן שהם רזים. האם זה דבר שאפשר ללמוד אותו בכלל? איך עושים את זה?

שלום מיטל איזה יופי של פוסט. מקווה שאצליח להביא יופי של תגובה :-) מיטל יקירתי, בתך ואת היינו הך. שתיכן פועלות מאותו מקום בשם אותו דבר. ההבדל היחידי בינכן הוא הקישור ולכן ההתנהגויות שונות וכך גם התוצאות. סינית? עכשיו אסביר. בכל רגע נתון, כולל זה שלאחר ארוחה - שתיכן שואלות את עצמכן, כמו מיליארדי אנשים בעולם "מה יעשה לי טוב עכשיו?" שתיכן פועלות למלא חויה של סיפוק ועונג. הבת שלך מקשרת חווית עונג למשחק עם חברות, לחוג וכדומה. את מקשרת חווית עונג לאוכל. האם נולדת עם זה? לא האם היא נולדה עם זה? גם לא. שתיכן פיתחתן את ההקשרים האלה במהלך חייכן. האם בתך יכולה לנתק את הקשר ההנאה עם חברות בעתיד ולהמיר אותו בחויות עונג וסיפוק אחרות? כן. זה הרי קרה וקורה לרבים מאיתנו, לא?! האם את, תמיד קישרת הנאה עם אוכל בצורה כזו? לא יודעת לענות במקומך אך סביר שלא ובודאי לא כפי שהיום. אם בתך יכולה לשנות את ההקשר ואם גם את שינית את ההקשר, את יכולה לעשות זאת שוב! כך שתשובתי החד משמעית היא - לא! לא נולדים עם זה. לומדים ומפתחים את זה וגם את זה. נסיון ההגבלה בדיאטה, החסר שחווית, לימד אותך שאוכל עושה לך נעים וטוב. תודעתך החיה עדיין בחסר זוכרת כי אוכל ממלא בנעימות מקום של ריק ופשוט "עושה לך טוב". לבת שלך אין את נסיון החסר ולכן גם לא יצרה את החיבור הזה. בשבילה אוכל הוא עונג רק במקום אחד, כשהגוף רעב. בדיוק כפי שראוי שיהיה. אני עומדת מאחורי המאמר שכתבתי בנושא כח הרצון ומזמינה אותך לקרוא אותו בשנית. הסיבה שבגינה את מפעילה כח היא ההתנגדות של ההקשר הקיים האומר לך "את צריכה להנות עכשיו, קחי אוכל, שוקולד, זה יעשה לך טוב" - תנסי להביא התנהגות סותרת תצטרכי להתאמץ, להביא כח. תקבלי את הרעיון שעלייך לשנות את ההקשר בראשך (ולא את התנהגותך), לא תתקלי בהתנגדות הזו, לא תצטרכי להפעיל כח (רצון) וההתנהגות תשתנה בהתאם להקשר החדש והמקדם שתצרי. כמאמנת בתהליכים הללו, אני תמיד ערה ומזמינה את המתאמנים שלי להיות ערים למקום בו הם מפעילים כח. זה אומר שיש כאן משהו חשוב להכיר ולשנות. תפעילי כח....הוא ייגמר ויתיש אותך. יופי שאת מתבוננת בילדתך, יש לך המון מה ללמוד ממנה. אך היי ערה לעובדה שאת רואה רק את מה שמעל לפני השטח (התנהגות ותוצאות) ולא את מה שמתחת (הקשרים, צורת חשיבה והסתכלות, תפישה עצמית ואמונות). למדי את עצמך לשאול "מה מפעיל התנהגות כזאת?" ולא להשאיר את החלק הזה עיוור. ליל מנוחה ושבוע מצוין שלך, בעונג רב לאה פינטו

בכל מצב יש פה התנגדות. אם אני מנסה לשנות את ההקשר מ"בא לי שוקולד" ל"לא באמת בא לי שוקולד, אני לא צריכה שוקולד עכשיו, אני יכולה לעשות כל דבר אחר" זה גם סוג של הפעלת כוח והתנגדות. תקני אותי אם אני טועה.

תודה רבה על תגובתך. קראתי והבנתי את הרעיון.. אבל אם כך נשאלת השאלה - איך משנים את ההקשרים האלה? בעברי הייתי מאוד רזה ואוכל לא עניין אותי (הייתי בדיוק כמו הבת שלי). אז אני מבינה שלא נולדים עם זה. אבל המצב הנתון הוא קיים וכנראה שאני עושה הקשרים של אוכל עם פיצוי, או נחמה או כל דבר שעושה לי טוב, וברור שאינספור דיאטות בהחלט תרמו את חלקם להאדרת הכח של המזון בחיי. אבל איך משנים הקשרים במוח, בתת מודע, שאינם על פני השטח? הרי את אומרת שלא לשנות התנהגות (כי אז נפעיל כח שייגמר בסוף - מסכימה) אז יש צורך לשנות את ההקשרים. איך עושים את זה? שוב תודה, וליל מנוחה :)