איך מתנהלת רזה

שלום, אני רוצה לשתף אתכן בהתלבטות שיש לי. (רקע מקדים: העלתי מעל ל10 קילו בנטו בעקבות הפסקת עישון לפני שנה ומאז אני ב-"יו-יו". מנסה למצוא את הדרך השקטה להוריד במשקל/להכניס איזון ושפויות באוכל, מתפללת לנס שיוציא אותי מהמערבולת שאני כבולה אליה). אני יוצאת מהבית בבוקר ב-06:45 וחוזרת בסביבות 22:00 הביתה וזאת לאחר לימודים/התעמלות בערב. כיום אני לוקחת איתי מזון לכל היום והערב בתקוה לאכול אותו ואותו בלבד ולא להתפתות למתוקים בחדר האוכל בעבודה. כשהייתי וחשבתי רזה יצאתי אל היום ללא אוכל או לכל היותר עם ארוחת צהריים בלבד ואולי שני מנות פרי וזרמתי עם היום, עם הרעב ועם החשק. היום אני מפחדת לעשות זאת. מפחדת למצוא את עצמי אוכלת מכל הבא ליד גם אם הוא לא בריא כי זה מה שיש בסביבה. מאוד הייתי רוצה לנסות לאכול מתוך רעב/צורך ולא ע"פ תכנית אכילה מאורגנת מראש אך אורח החיים שלי אינו מאפשר זאת. האם אתן מצליחות לראות משהו שאני לא רואה? האם אתן מזהות פתרון?

שרה היקרה יש המון פתרונות אבל הכי טוב הוא הפתרון שלך. נסי להתבונן על עצמך מבחוץ כאלו שחברה טובה שלך שאלה אותך את השאלה הזאת, חברה שאת מכירה אותה היטב. מה היית מיעצת לה? ועכשיו הגיגים שלי - אדם רזה מתנהל מתוך אחריות כלפי גופו. אם הוא יודע שכל היום לא יהיה לו אפשרות לאכול אוכל מזין ואיכותי הוא יוודא שזה יהיה בהישג ידו, זה קצת כמו לצאת מהבית עם תינוק. יחד עם האפשרוית שהוא הכין מראש הוא מרשה לעצמו להיות גמיש וזורם עם החשקים , עם הצרכים של הגוף ועם האפשרויות שצצות לו פתאום מול העיניים, אין הוא מנוהל על ידי מחשבה האומרת לקחתי איתי סנדביצ וסלט וזה מה שאוכל כשכל החברה מהמשרד הולכים למסעדה טובה או הזמינו פיצה משגעת . לחזור ולהתנהג כמו רזה זו אומנות שצריך להתאמן עליה עד שמגיעים חזרה אל אותה אכילה טבעית,אנטואטבית, בריאה ונכונה שהייתה מנת חלקנו כשנולדנו. מאחלת לך המון הצלחה, בלה

ברור לי שיש פה פרדוקס; ככל שאני לא מרוצה מגופי/ מכך שאני משמינה/ מכך שאני לא מרזה/ מכך שאני בולסת בניגוד לרצון השפוי שבי, כך אני מאבדת את השליטה אל מול האוכל- כך אני חושבת יותר ויותר על האוכל- כך הוא מנהל אותי במקום שאני אנהל אותו. הפרדוקס הוא שהפתרון לאכילה שפויה הוא לוותר על הרצון לרזות/ לוותר על ה-"וואו" שאני עושה סביב גופי. ופה אשמח לעזרתכן. אשמח לדעת מהו הצעד הראשון שאני יכולה לעשות בכדי לעשות את הויתורים האלו. ברמת הראש אני יודעת שאני צריכה לעשות את הויתור, ברמת התחושות וההתנהגות אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל.

בוקר טוב שרה ראשית, ברכות לרגל הצלחתך הענקית בהשגת מטרה כל-כך חשובה וראויה. ואני מתייחסת, כמובן, להפסקת העישון. שרה, אורח חיים הוא בגדר נסיבות ולא בגדר סיבות לאי הצלחה. יש שיגידו כי עבודה מהבית והקירבה למקרר הביתי אינם מאפשרים להם להצליח. יש שיגידו שגידול ילדים קטנים וארגון ארוחותהם הוא הבעיה. אחרים יאמרו שהחיים הסטודנטיאליים שלהם או חיי העבודה התובעניים הם הגורם. אני מזהה כאן שני מכשולים מג'וריים: 1. גישה ריאקטיבית - שם אחר לגישה הריאקטיבית הוא קורבנות. את בעצם רואה עצמך קורבן של נסיבות, שאת בחרת לחיות. את תולה את אי ההצלחה שלך בגורמים חיצוניים וחיה כמי שמגיבה. חיה בתגובה. נסיבות תמיד קיימות בחיינו, בחיי כל אחד מאיתנו. שכן אף לא אחד מאיתנו חי בבועה מנותקת או בחוות בריאות המנתקת אותו משלל ההתרחשויות בחייו. אלה הם החיים, גדושי נסיבות. הלא מצליחים פועלים בתגובה לנסיבות, המצליחים פועלים על אף הנסיבות. ובעצם מתעלים על הנסיבות ומתחברים לערך שבעשייתם. כיוון שכבר שמת לעצמך מטרה בעבר והצלחת בהשגתה (גמילה מעישון), אני בטוחה שגם שם היו יכולות להיות לך אינסוף נסיבות בהן יכולת להשתמש ככלי לאי התקדמות והצלחה. לא עשית זאת. ומציעה לך לא לעשות זאת, גם כאן. יש לך את היכולת לקחת אחריות, הכירי בה והשתמשי בה. הוציאי את "אורח החיים" מהמשוואה כי מדובר במשהו אחר, עליו תקראי בסעיף הבא. 2. גישה דיאטטית הנגזרת מתפישה שמנה - מספיק לראות שישנם אנשים המנהלים אורח חיים זהה או דומה לשלך ועדיין רזים או מרזים, כדי להבין שהבעיה אינה באורח החיים עצמו, בגורם החיצוני, בנסיבות אלא בגורם פנימי, אישי. והגורם עליו אני מדברת הוא הראש השמן שמתמקד בהגבלת אוכל ובהתעסקות טורדנית במזון. רוצה לאמר שהסיבה האמיתית לכך שאינך מצליחה קשורה בהעדר ידע , מודעות וכלים מתאימים בנוגע לנדרש להצלחה. הפחד עליו את מדברת הוא פחד הנובע מחוסר אמון שלך בגופך ובעצמך אך גם מנסיון שצברת במהלך השנה האחרונה ואולי גם לפניה, כשהאוכל קיבל אצלך כח שאין לו, מלבד מה שאת, עצמך, מייחסת לו. פחד הוא רגש שנועד להגן עלינו, תוך שהוא מתריא על סכנה. במקרה זה ורבים אחרים, הפחד תוקע אותך בדיוק במקום שממנו את פוחדת (הלא כן?!, אם כך במה עזר לך, ומפני מה הגן עלייך הפחד?!). הפתרון, מבחינתי, נמצא בשינוי גישתך ובצורת התייחסותך לאופן בו תוכלי לעזור לעצמך לרזות. כשאת מתמקדת ב"לא לאכול" או "לאכול כמה שפחות" וכדומה, את רק מגדילה , שלא לצורך, את מקום האוכל בחיי היומיום שלך. ראוי שהמיקוד יהיה במקום אחר. אינני יכולה לפרט מעבר לכך, כיוון שמקצעית לא יהיה נכון לצמצם את ראייתך לדבר כזה או אחר, יש לפתח צורת חשיבה ובוננות אחרת לגמרי ככל שהדבר נוגע לגוף שלך, למזון ולמערכת ההנעה הפנימית שלך. ועדיין, אני מאמינה שקיבלת זוית ראיה פותחת יותר, או כך אני לפחות מקווה. יום נפלא ושבוע מצוין שלך לאה פינטו

התשובות שלך פשוט מעוררות התפעלות והשראה. כל הכבוד ותודה שאת פה להאיר את עיינינו.