ללאה ובלה

לפני כמה חודשים התחלתי תהליך מאוד דומה לגישה שאותה אתן מייצגות. לצערי מהר מאוד עליתי במשקל עד כדי פגיעה פיזית אמיתית בגופי. בחודשים האחרונים חזרתי לדיאטה הקונבנציונאלית והורדתי 9 ק"ג. בחודש האחרון הירידה פשוט נעצרה. שום דבר לא השתנה בתפריט שלי, ובכל זאת המשקל לא זז. הגברתי את הפעילות הגופנית ואפילו קיצצתי עוד קצת במספר הקלוריות והגוף בשלו – מסרב. היום נשברתי, הייאוש, התסכול התחושה שכל המאמץ לא שווה כלום שברו אותי ומצאתי את עצמי זוללת גלידה, שוקולד ועוגות בחושך מול הטלוויזיה עד שהרגשתי שאני עומדת להקיא. ידעתי שזה מה שיקרה ופשוט לא יכולתי לעצור את עצמי. אז עכשיו אני יושבת וחושבת על מה שהתחלתי ללמוד דווקא בפורום הזה. מעבר לדברים הידועים, למסגרת הדיאטה החונקת לכוח הרצון שגם לו יש את הגבולות שלו, ובקיצור, זה מה שעלה לי בראש... כשאני אוכלת לבד בחושך אני מרגישה כמו שהרגשתי פעם כשהייתי קטנה. הייתי לבד ואף אחד לא היה יכול לראות מה אני עושה. היה בזה משהו מנחם. זה המקום שבו יכולתי לעשות מה שאני באמת רוצה ואוהבת בלי שמץ של שיפוט וביקורת. אני חושבת שזה הדבר שמפריע לי לרדת במשקל יותר מהכל. זה מה שמפריע לי בחיים באופן כללי. התחושה הקשה שאני זאת שמטפלת בכולם ומזניחה את עצמי, התחושה הקשה שלמרות כל המאמצים שלי אני אף פעם לא מצליחה לעמוד ביעדים שאחרים מציבים לי ואיכשהו בסוף מתפרקת ומאבדת שליטה. אבל האמת היא שאני אוהבת את המקום הזה של איבוד שליטה. זאת גם הסיבה שאני מביאה את עצמי תמיד לאותם המקומות שבהם אני מתפרקת ומחכה שמישהו יבוא ויציל אותי. זה אף פעם לא קורה. אמנם בדיאטה הפשוטה של פעם למדתי שמעט אוכל משביע אותי ושאני מעדיפה באופן טבעי לא לאכול סוכר כי זה משבש לי את כל המערכות בגוף. וזה היה נפלא פעם בשבוע לאכול מאכל אחד מתוק שאני באמת אוהבת ולהתענג עליו בכל לבי. אבל כנראה שאי אפשר לרמות את הגוף וגם אם תמכור לו את הדיאטה באריזה הכי יפה שיש, הנפש המעונה תרים את ראשה העייף ולא תיתן לך מנוחה. אני אקום מחר ואשתדל להקשיב לנשמה קצת יותר ממה שעשיתי היום.

שחף המקסימה. אני קוראת את השאלה שלך ובודקת עם עצמי באיזה כובע לענות לך - מאמנת/פסיכותרפסיתית /מטפלת בגישת הנון דיאט/או אולי דווקא דיאטנית . כל אחת מהדמויות האלו בתוכי רוצה לקפוץ ולענות לך ולכל אחת מהן יש תשובה משלה. אז אחרי ששמעתי את כולן הגעתי למסקנה שאתן לפסיכותרפסתית לענות כי נדמה לי שהפעם דווקא אותה כדאי לשמוע. שחף, מהתיאור שלך עולה קונלפליקט לא פשוט המתחיל בעבר, אולי אפלו הרחוק מאד , החובק בתוכו שאלות סביב מקום שאת תופסת בעולם, זכות הקיום הבסיסת שלך ותשומת לב אוהבת וללא תנאי המגיע לכל ילד באשר הוא בלי קשר למעשיו. כילדים אנחנו לומדים מהדרך שבה טיפלו בנו איך לטפל בעצמנו בבגרותנו, ונותנים לעצמנו אותו יחס שקיבלנו מהמטפלים שלנו. על פי השאלה שלך את מנסה כל הזמן למלא יעדים שאחרים מציבים לך, מטפלת כל הזמן באחרים ושוכחת לטפל בעצמך, דבר הגורם לך בסופו של דבר לשחיקה ובריחה לאוכל. התנהגות מסוג זה כלפי עצמך אינה טבעית לאף אדם ולאף ילד - זו התנהגות נלמדת. כל תינוק נולד לעולם חסר אונים ובטוח שהוא מרכז הבריאה.וכשהוא מקבל טיפול תומך, חם ואוהב האמונה הזאת מתחזקת, נוצרים לו דפוסי מחשבה האומרים - אני חשוב, גופי חשוב, עלי לכבד את עצמי ואת צרכי ולהתחשב בהם כשאני בוחר איך להתנהל בעולם הזה. במידה ומשהו בתהליך הטיפולי בילד יצא מאיזון (לא מתוך כוונות רעות חלילה זה יכול להיות לגמרה מתוקף הנסיבות), מאמץ הילד אמונה שעליו להתעלם מצרכיו, למלא יעדים של אחרים ולא לבדוק מה הוא וגופו צריכים. כשיגדל, ינהלו אמונות אלו את חייו וישיפיעו על הבחירות שהוא עושה. הבשורה הטובה היא שאת האמונות האלו הזה ניתן לשנות לגמרה בתהליך טיפולי טוב ומותאם אישית. יש הרבה מאד טכניקות החושפות את האמונות ובהמשך מאפשרות לאדם לקרוא עלהן תגר ולשנות אותן. שחף היקרה - אני שומעת היטב כמה המאבק עם האכל והמשקל פוגע באיכות החיים שלך ומפריע לך לחיות חיים מלאים, מספקים ומואזנים. את אומרת שניסית את הגישה שמוצעת בפורום אבל לא ברור לי איך ובאיזו מסגרת. אם עלית הרבה במשקל סימן שמשהו בתהליך הזה השתבש ולא נוהל נכון. אומנם עלייה קלה במשקל היא לפעמים חלק מתחילתו של התהליך (והדגש הוא על קטנה ועל חלק) אבל בתהליך נכון שמנוהל היטב מגיעה ירידה במשקל ושיפור רב באיכות החיים של האדם. הבריחה לדיאטה אינה הדרך וכמו שאת כתבת את הנפש אי אפשר לרמות. הנפש שלך לא מחפשת שוקולד והגוף שלך לא רוצה להיות בעודף משקל. הדמויות הפנמיות החיות בתוכך מנהלות מלחמת חורמה בינם לבין עצמם דבר הפוגע בכולם. שחף, הגיע הזמן לקחת מנהיגות הורית פנימית ולהחליט שאת לא מוכנה להיות יותר קורבן של העבר שלך. את נשמעת לי בחורה עם המון אנטלגנציה רגשית ושכלית , התבוננות ומודעות עצמית גבוהה ונחישות לחיות אחרת. כל התכונות האלה חיוניות להצלחת התהליך. ותזכרי, חיים פעם אחת ומגיע לך לחיות באיכות חיים מירבית ואת ורק את קובעת איך תחיי. (מצטערת אם זה נשמע כמו קלשאה - מה לעשות לפעמים קלשאות גם צודקות). מאחלת לך חמלה ואהבה לעצמך ובחירות נכונות. בלה

תודה על מה שכתבת. הדברים שלך מאוד מחזקים. אני חושבת שהתהליך הלקוי שעברתי הפחיד אותי מאוד והרחיק אותי מהגישה. הבעיה היתה כנראה בהתמקדות באכילה ובתחושות שקשורות באכילה ולאו דווקא בנקודת המבט הרגשית- הנפשית שהיא היותר מאפיינת אותי. מצאתי את עצמי אוכלת בכל יום כמויות עצומות של שוקולד כי זה כביכול מה שרציתי ומה שהתאים לי. הגברת החביבה שליוותה אותי לא השכילה לראות ולהבין שלמעשה הגוף שלי לא רצה ולא היה זקוק לשוקולד, היא גם לא עזרה לי לראות את זה בעצמי. העיסוק האובססיבי ב "האם לאכול או לא לאכול שוקולד" הוא בדיוק מסוג הדברים הראשונים שצריך לשחרר בתהליך הזה. אבל אני לא הבנתי שבשבילי השחרור האמיתי הוא דווקא בבחירה הפשוטה לא לאכול שוקולד כחלק מהתפריט הקבוע שלי כי הוא מעורר בי שדים רגשיים שאין צורך להתעסק בהם כל יום וכל היום. שוקולד בשבילי היה סוג של כלי להענשה עצמית. סימן לחוסר היכולת שלי לשלוט בעצמי. סימן לכישלון. כשאדם נותן לאוכל שלו פרשנות רגשית הוא מאבד את היכולת האמיתית לבחור. הבחירה נעשית משהו בלתי מודע שיכול בטעות להתפרש כרצון אמיתי בשעה שהוא למעשה לא יותר מהתניה ישנה שצריך להשאיר מאחור. אז בחרתי להפסיק להעניש את עצמי. ונפרדתי אחר כבוד מהעונש הזה. אז אני אוכלת לפעמים שוקולד אבל אני אוכלת אותו כשמתחשק משהו מתוק ולא כתחליף לארוחה, כי זה פשוט לא נכון בשבילי. מצאתי שהרבה יותר טוב לי וחופשי לי ונעים לי להתמקד במזונות שמנחמים את הנפש ומשביעים את הגוף מבלי שאצטרך להיאבק בעצמי ושוקולד הוא לא אחד מהם. ובאופן מפתיע הצורך באכילת דברים מתוקים פחת מאוד. בתקופה האחרונה הסתבר לי שאני למעשה לא אוהבת כל כך לאכול. אני לא אוהבת פירות ולא אוהבת לחם, אני לא אוהבת לאכול כמויות גדולות של אוכל ולא אוהבת אוכל קר – אלא בעיקר אוכל חם וביתי שמרגיע אותי כל כך. ובעיקר למדתי לא לפחד מהתחושה המדגדגת הזאת של הרעב. למדתי שרעב הוא לא אויב ושזה בסדר להרגיש אותו כל עוד הוא מקבל מענה. והנה אני נפרדת שוב מה"דיאטה" וחוזרת למקום שבו התחלתי. אני מקווה שאצליח להיעזר בכן ולעשות את הצעד החשוב הזה בשבילי. תודה על כל התמיכה. שחף