אקורדיון מיואש

שלום, אני בת 27 ומזה כ5-6 שנים נאבקת במשקל בתנודות 'יו-יו' של 10-25 ק"ג, כאשר טרם הצלחתי לשמור על המשקל לאחר דיאטה (ירידה/עלייה זה טרנד המשקל היחיד שהגוף שלי למד להכיר לצערי). כעת אני באמצע תהליך ירידה - 1.70 גובה, שוקלת כרגע 68 ק"ג לאחר ירידה של 13 ק"ג ב-8 החודשים האחרונים. אני משקיעה בתהליך זה את כל משאביי ונסיוני, בליווי טיפול פסיכולוגי, ואוכלת מאד בריא יחד עם 3-4 אימונים שבועיים אינטנסיביים בחדר כושר. לא עושה 'דיאטה', אוכלת לעיתים מתוקים ושאר מזיקים, אך מקפידה לאכול רוב הזמן בריא ומבוקר. אממה... רצף של ארועים בחודש האחרון (ואולי גם עצם העובדה שירדתי לא מעט במשקל וטיפה הרשיתי לעצמי לנשום?) גרם לי "לאבד את זה" ואני בבעתה פן לא אצליח לאחוז חזרה במושכות. "לאבד את זה" משמעו להתיר כל רסן, כמו במדרון ללא תחתית - התחושה היא עד כדי שמשהו חיצוני משתלט עליי ואני בתחושת חוסר שליטה מוחלטת - כאילו נידונתי לאכול ולהשמין ללא מוצא. בעבר כשעשיתי דיאטות מאד קיצוניות למדתי שאכן הקיצוניות בדיאטה מביאה לקיצוניות בשבירתה, וקיוויתי שאם אוכל בריא (בלי לספור קלוריות ובלי חוקים), כולל דברים 'אסורים' מדי פעם, אוכל להתמודד טוב יותר עם נפילות. לצערי טעיתי... אשמח אם תוכלו לעזור לי בשאלות הבאות: 1) מה הנזק הפוטנציאלי של חודש בחוסר שליטה של אכילה? (אני חוששת להישקל) האם אצטרך "לכפר" על נזק זה במשך מספר חודשים עכשיו עד שאוכל להמשיך בירידה במשקל? 2) מה קורה לגוף עם הפסקת האימונים? (ארוביים בעיקרם) אם אמשיך לאכול מסודר ובריא אך אצמצם את מספר/אינטנסיביות האימונים - האם נידונתי לעלייה אוטומטית במשקל? 3) איך חוזרים לתלם?... האם נכון יותר להיות קדושה יותר מהאפיפיור באוכל ובאימונים בתקופה הקרובה (כמה?) או פשוט להמשיך כרגיל ולקוות לטוב? 4) מה אפשר לעשות בסיטואציות חוזרות ונשנות של חוסר שליטה, כאשר נראה כאילו דבר לא יכול לעצור אותי בדרך לבליסה? (מכירה את כל ה"שיטות" הסטנדרטיות, אך נראה שהרצון לאכול בסיטואציות אלו חזק מכל רצון אחר) המון תודה!

יעל היקרה שלום רב. תודה ששיתפת אותנו בספור שלך. נראה שבאמת קשה לך. את מקדישה חלק ניכר מאד מהאנרגיה שלך על כל צורותיה (רגשית, מחשבתית, כלכלית)בניסיון להגיע אל ההיעד הנכסף (הרזיה לתמיד), הבעיה היא שאת הולכת בכיוון הפוך . זה כמו שהיית אומרת שאת מאד מאד רוצה להגיע לאילת, מנסה הרבה זמן ,עושה כל מה שביכולתך אבל היית נוסעת צפונה במקום דרומה. הרי ברור שלא היית מגיע לאילת אם את נוסעת בכביש הנוסע למטולה זה הרי חוק הטבע. מה שאת עושה הוא כל הזמן אותו דבר - נוסעת לאילת בכיוון של מטולה וברור שאת לא מגיע לאילת ,ובמקום להבין שאת על הכביש הלא נכון (הרי ראית שוב ושוב שלא הגעת לאילת) את ממשיכה באותה הדרך רק עם שמות אחרים קצת. אז מה שיש לי לומר לך הוא שכל עוד תסעי לאילת בכיוון מטולה תגיעי למטולה ולא לאילת. עד שלא תביני שיש לך טעות בסיסית במפה שלך התוצאה לא תשתנה. ברגע שתסכימי לוותר על הרעיון שכדי לרזות צריך הגבלה קלורית, התעמלות, מאבק במשקל וכח רצון, ותסכימי לנסות את הרעיון שכדי לרזות צריך לעשות דברים אחרים לגמרה יש סיכוי שהבולמוסים יעלמו, שהמשקל ירד ולא יעלה לשם שינוי, ושתחווי איכות חיים, שקט פנימי ,ושלום בינך לבין גופך. בקשר לשאלות שלך - צר לי אך לא אוכל לענות עלהן כי אם אענה אשתף פעולה עם הדיאטה שחיה בתוכך דבר שאני לא רוצה לעשות. אוכל לומר רק שכל עוד תמשיכי בדרך של דיאטה תגיעי תמיד לאותו מקום - עליה במשקל, יאוש, בולמוסים . יעל היקרה , את לא אקרודיון מיואש את בן אדם מקסים , אל תשכחי זאת, ואל תתני לדיאטה להרוס לך את החיים ולגרום לך לקרוא לעצמך בשמות כאלה. אני מזמינה אותך לבוא לאילת - יש כבר הרבה חברה פה ותאמיני לי זה כייף אמיתי. לאה , אנא הוסיפי מפנינים שלך. בברכה, בלה

שלום יעל, אני מזדהה עם כל מילה שכתבת. הטבת מאוד לתאר את התהליך ואת התחושות של חוסר שליטה. גם אני כמוך בנפילה מתמשכת, ללא מעצור נראה לעין. מקוה שתמצאי את המושכות שאבודת, אילנה

ראשית, אילנה - תודה! על אף הסכנה בלהישמע מפגרת/מרשעת, זה מאד מעודד לשמוע שאני לא לבד בנאחס הזה. תחושת הייאוש כ"כ קשה, בפרט כשנראה שכל הסביבה חיה בשלום יחסי עם כל נושא האכילה והספורט. אני לא משלה את עצמי שכולם אוכלים הכל ורזים, אבל גם האנשים השמנים שנתקלתי בהם (כך נראה) לא סובלים מתחושה כה עזה של חוסר שליטה ובולמוסים כה מביכים. ניסיתי הכל, נלחמתי בכל זירה אפשרית (על אף הסקפטיות, ואולי פה קבור הכלב) ולמען האמת - אני כבר לא מאמינה שאפשר אחרת. אני בן אדם מאד עצמאי, לא מוותר, מאד מוטיבציוני וקשה עם עצמו (אולי כאן קבור עוד כלב...), ועם זאת - נראה שהאוכל מצליח "לנצח" אותי כל פעם מחדש. שנית, בלה - תודה על תגובתך המפורטת. מפתה מאד לקנות כרטיס טיסה לאילת (מוכנה אפילו לנהוג, ללכת ברגל או לזחול אם זה שצריך...), אבל - אני מאד מתקשה לקבל/להסכים דברים רבים מתוכנה של תגובתך. כתבת "לוותר על הרעיון שכדי לרזות צריך הגבלה קלורית, התעמלות, מאבק במשקל וכח רצון", כאשר הלכה ומעשה מבלי לעשות את הדברים הללו הגוף, ברמה הפיזיולוגית הבסיסית ביותר, אינו נפרד משומנים. אני מבינה את כוונתך ואף מסכימה איתה - האוריינטציה הפסיכולוגית צריכה להיות שונה, החל מהדימוי העצמי וכלה בטרמינולוגיה (לא עוד 'מלחמה'). עם זאת, לבן אדם כמוני (ואולי אחרים) זו לנצח תהיה מלחמה, בין אם גלויה או מוסווית, כי לו "אקשיב לגוף" ואתן לו את מה שהוא מבקש, כנראה שלא אוכל יותר להיכנס למעליות... אני עושה כל שביכולתי כרגע כדי להחזיק חזק במושכות שבורחות לי בתדירות מאד מפחידה. רק המחשבה על לעלות שוב עכשיו במשקל (מה שכנראה כבר קרה ולו במעט) ולפצוח בתהליך הזה מהתחלה גורמת לי ייאוש מעבר לבכי. יתרה מכך, יש לי עוד לא מעט לרדת במשקל ואני לא מוכנה לוותר לעצמי ביעד הזה. קשה להסביר עד כמה מייאש עבורי להסתכל במראה כשאני שמנה, וזאת מבלי להזכיר את חוסר החשק לבלות, לצאת ולהתרועע עם אנשים נוספים. כאילו הפנמתי את האקסיומה הדבילית של רזה=מאושרת, שמנה=אומללה. האם יש למישהי מכן (או מישהו אחר שאולי היה בתהליך הזה) כלים להתמודדות עם מצב כזה? בלה, איפה עובר הכביש לאילת (אם באמת קיימת)? איך משנים כיוון בתוך התהליך? תודה רבה!