לאה, אנא הגיבי

חוזרת על הודעתי. בלה ענתה לי, אך אשמח לשמוע את דברייך, לאה. נכנסתי היום לגמרי במקרה אל הפורום ולא האמנתי למראה עיני. השיטה שלכן פשוט מדהימה, בתיאוריה כמובן מכיוון שעוד לא ניסיתי אותה. אני חברה זה מספר שנים בקבוצות של "דיאטה קלאב" וזה המקום היחיד שבאמת הצלחתי לרזות בו. השיטה שאתן מתארות היא מבחינתי "לכבוש את האוורסט". נשמע פנטסטי ולדידי נשמע מעט לא מציאותי. להלן אסביר: אני בת 35. רוב חיי הייתי עם עודף משקל גדול. גובהי 1.65 ולשיאי הגעתי ל- 108 ק"ג. אומללות לשמה. בעייתי היא, שאינני זוכרת מהי הרגשת רעב טבעי. אנסה להסביר: אינני מחוברת למקום הזה שבו אני "בודקת אם אני רעבה או לא". אני אוכלת הרבה כי המחשבות על המזון רודפות אותי כל היום. אינני צוחקת. יש לי הפרעת אכילה קשה. טופלתי ע"י פסיכולוגית והיום אני יודעת שהדבר היחיד שיכול לעזור לי הוא אכילה של מנות קטנות כל 3 שעות. אני עושה את זה כרובוט ועל מנת שלא אתעמת עם האוכל. לומר את האמת - אני ממש מפחדת מאוכל. כשאני עושה קניות לבני הבית, לבעלי ולילדים, אני רוצה לעיתים לקנות דברים בריאים אך מפתים, אך הפחד שאוכל לילדים את האוכל ה"אסור", פשוט גומרת אותי. אני עסוקה באוכל, במה אסור, במה מותר, במתי אוכל לאכול שוב - כל יום, כל היום, כל היום, כל היום. זה מתיש מאוד. אני מרגישה כמי ששוחה בים ומאחורי כריש ואני עסוקה כל היום בבריחה. אני במצוקה. המקום שאתן מדברות עליו בלתי נתפס בעיני. האם באמת אוכל להגיע למקום הזה? איך? מה עושים? איך אוכל לאכול מעט ולהקשיב לגוף שלי? כשאני כותבת את השורות הללו ואני חושבת על כך שאוכל לאכול דברים "אסורים", אני מתרגשת. באמת, אל תצחקו עלי. אוכל היה תמיד בעיני דבר "אסור", דבר שיעשה לי רע. נראה לי בלתי נתפס לאכול ולהקשיב לגוף תוך כדי ולדעת מתי לעצור. אני מסוגלת לאכול כמויות בלתי סבירות, גם בהשוואה לאכלנים רציניים. אני יכולה להעלות בשבוע 6-9 ק"ג. בשבוע! אצלי האכילה כלל לא קשורה לרעב אמיתי אלא האכילה נובעת מתוך מצוקה רגשית; שעמום, שמחה, צער, כאב אך בעיקר אני אוכלת כי אני אוהבת לאכול. כן. אוהבת לאכול. אוהבת מאוד. איך משנים את הדפוס הזה? איך מתחילים לאכול "כדי לחיות" ולא לחיות כדי לאכול? איך? מה עושים? לאה, אודה לתגובתך.

ערב טוב גילי. תקיעות במציאות כזו או אחרת היא תוצאה של הגבלת אפשרויות. אני נפגשת מדי יום ביומו עם אנשים שתקועים במקום עבודה לא מספק, בזוגיות לא משביעת-רצון, בגוף לא נוח. העצוב הוא קבלת המציאות הזו כעובדה, כגזירת גורל. כשאנו מקבלים משהו כעובדה, ואיננו מערערים עליו, הוא מכתיב את כל שרשרת צעדינו ולבסוף את מציאות חיינו. והמשהו הזה הוא בד"כ מגביל. אני קוראת לו "הגורם המגביל" (מושג שלקחתי מעולם הכימיה דווקא). "הגורם המגביל" הזה מושיב אותנו בפינה, ללא שום יכולת לבחור אחרת. הגורם המגביל הזה, מגביל את זויות הראייה שלנו ואת מרחב הבחירה החופשית שלנו. ואדם ללא חופש בחירה (של אמונותיו, רגשותיו ומעשיו) הוא אכן טייס אוטומטי שעושה שוב ושוב אותו הדבר, מייצר וממחזר שוב ושוב אותה מציאות. הגורם המגביל הוא מערך האמונות שלך על עצמך. מערך אמונות שהוזן וטופח במשך שנים על-ידך וע"י כל מי שאיפשרת לו לתרום. אמונה שמזון הוא אוייב, שאוכל הוא בסופו של דבר מקור למתח ודחיה עצמית אינה יכולה לאפשר לך לחוות הן את האוכל והן את האכילה באופן אחר. אני מאמינה לך שאת אוהבת לאכול, אך מתקשה להאמין שאת אוהבת אוכל. זו אחת האבחנות שיש לעשות, האבחנה בין אוכל לאכילה. רזים נהנים מאוכל הרבה יותר, שמנים נהנים מהאכילה עצמה, מהאקט עצמו. תפישת האוכל והאכילה שונים. כפי שכתבת ונראה לי הגיוני לחלוטין, האכילה שלך אינך מתבצעת מתוך מטרה לחוות את המזון אלא מתוך רצון לתת לעצמך מענה לצורך רגשי כלשהו. אני לא רואה את "בעייתך" חריגה ושונה משל אחרים (ורצוי שגם את תפסיקי להאמין בכך), כל השמנה, 5 ק"ג, 10 ק"ג, 20 ק"ג וכ"ו מתפתחת על רקע רגשי ולא אחר. המפתח להצלחה הוא שינוי האמונה שלך על גופך, על מקומו של המזון ועל יכולותייך. כל תיוג שלך, כבעלת "בעיה אמיתית, חריגה" מקשה עלייך לפתוח דלתות להצלחה אמיתית. בטח, כל גוף יכול לעלות 6-9 ק"ג בשבוע. גם שלי. שרליז ת'ורן, שחקנית ודוגמנית, עלתה טיק-טק במשקל לטובת תפקיד בסרט. לגוף האנושי יש את היכולת להשמין ובקלות. אין זו תופעת טבע ייחודית לך. חשוב שתפנימי זאת. ובדיוק כמו שאנשים יכולים להשמין הם יכולים גם לחזור ולהיות רזים, מבפנים ומבחוץ. אני כותבת לך ובזכרוני עולה מתאמן אחד שסיים מזמן את התהליך שלו, השיל 30 ק"ג ומאז הוא רזה בראש ובגוף. אם תרצי אוכל לקשר בינכם, על מנת שתוכלי להיווכח ששינוי כזה הוא אפשרי לכל אחד. האופן בו אנו משנים את אמונותינו וגישתנו נעשה בצורת תהליך מובנה, לאט לאט. תהליך הבנוי על למידה והתנסות. אמונה איננה משתנה בן-לילה. אך חשוב להבין ששם הכל מתחיל. האמונות שלך מייצרות את המציאות שלך. שני את אמונותייך, תשתנה מציאות חייך. האכילה המכנית של כל 3 שעות, היא דרך להנציח את השמנתך, היא דרך לשמר ולטפח את צורת התייחסותך ופרשנותך לגופך , למזון ולעצמך. זו הבעיה האמיתית. אני מאמינה שגם את יכולה לעשות זאת בגדול, אם תעבדי נכון. גילי, עם כל שאלה ותהייה שתעלה, אל תהססי, שאלי ואשמח לענות. מאחלת לך יום נעים ופורה שלך לאה פינטו