מתוקים

אני מבינה את הכמיהה למתוק אחרי שאני עושה דיאטה. אבל למה האטרף נמשך שבועות ארוכים אחרי שאני כבר לא מגבילה את עצמי בכלום?

כי הגוף והנפש מפצים את עצמם אחרי הדיאטה ויותר מכך מכינים את עצמם לרעב/דיאטה הבאה שכבר מחכה מעבר לפינה ומתהווה לה לאט לאט בתוך התודעה שלך . בקונספרציה בין משטרת הדיאטה והשופט הפנימי שחי בתוכך. אז בנתים מרדן הדיאטה חוגג כל עוד הוא יכול. בברכה בלה

שלום ליאורה בהעדר עבודה מודעת לשינוי תפישה וחשיבה יתכן מאוד שעדיין נתפש אצלך השוקולד כמזון שהוא אסור, מאכל טעים אך מוקצה. יכול להיות שלתפישתך, השוקולד הוא בעיה ואולי ה-בעיה. וכל עוד בזה את מאמינה, מערכת היחסים הקלוקלת תמשך. כל עוד מחשבה עמוקה ומושרשת ("שוקולד משמין אותי" למשל) מסוג זה מסתובבת בתודעתך כעובדה שאין עליה עוררין, בכל פעם שתצרכי שוקולד תחשב צריכה זו כסוג של חציית גבולות ואז יפעל מה שאנו קוראים לו ה- what the hell effect. אינני יודעת לומר בודאות אם הכמיהה לשוקולד לאחר שבועות ארוכים היא כמיהה של גופך כפי שאנו מכירים לאחר דיאטה. ליאורה, האם יכול להיות שבתוכך איפשהו מקננת הידיעה שעוד תחזרי לעשות דיאטה? אם כן - גם אם הקול הזה נשמע מאוד חלש כרגע, את בעצם מכינה את עצמך באופן לא מודע לחסך שעוד יבוא. זוהי צריכה שבאה מהראש, לא מהגוף. באם קיבלת החלטה מפוכחת, אמיצה וכנה להפסיק את מסכת ההגבלות זה נפלא לכשלעצמו אלא שלא בזה בלבד טמונה מערכת היחסים החדשה עם הסביבה הקולינרית שלך. העובדה שבחרת לא להגביל את עצמך יותר היא רק שלב בסיסי ואין היא מעידה על מיקוד חדש שלך. אין היא אומרת לי שנתת לגופך להנחות אותך באופן בלעדי. מנסיוני הרב אני יודעת לומר שהצלחה בתהליך כזה תובעת את תשומת ליבנו במספר רבדים במקביל . ודבר נוסף הוא שהשוקולד או המתוק הופך בתהליך של הרזייה ללא דיאטה מהר מאוד לגורם בלתי רלוונטי. מהר מאוד הוא מפסיק להיות בעיה ומקבל את מקומו בנוחות בדיוק כמו החסה והיוגורט. מקווה שתרמתי להבנתך ולא בלבלתי שלך לאה