אולי זה נשמע מטומטם אבל כל אוכל

שאני רואה אני חייבת שיהיה לי את הטעם בפה שאני אוכלת ,כאילו שהטעם ישאר חרוט לי בזיכרון כדי שאדע איך העוגה או הממתק או האוכל הזה טועם. מה לא בסדר איתי? אני אתאר את זה ככה: נגדי שיש מולי גלידה מאוד טעימה בטעם שאני מאוד אוהבת,אני יודע שאני לא רעבה או לא בא לי עכשיו את הגלידה כי זה לא יסתדר טוב בבטן,אז אני מחכה למתי שכן אהיה רעבה או מתי שכן יבוא לי הגלידה וזה יסתדר טוב בבטן. א-כשאני רעבה באמת רוב הפעמים בא לי יותר אוכל מאשר גלידה,וב-כשאני יוכל לאכול סתם ככה לכיף את הגלידה וזה מסתדר טוב בבטן,יכול להיות שהיא כבר לא תיהיה לידי. הגלידה זו רק דוגמא זה יכול להיות עם כל אוכל אחר אני בבעיה...

לבין רצון אמיתי לאוכל. בפעם הבאה אולי כן תאכלי את הגלידה כשאת רעבה. או שתאכלי את הגלידה כקינוח, עד השובע. אם בא לך אוכל כשאת רעבה, זה לא מונע את האפשרות לאכול את הגלידה אחכ או בהזדמנות אחרת. את לא מפסידה שום דבר. את פשוט לא נענית לדחף לסיפוק מיידי של משהו שאולי במחשבה את רוצה, אבל בפועל, באותו הרגע לא ממש. טעם לא צריך להיות חרוט בזכרון. לפעמים הזכרון מטעה. הרבה פעמים אומרים לי : "אכלתי עוגה שממש חשבתי שאני אוהבת ,כי לא הרשיתי לעצמי, והתאכזבתי כי גיליתי שאני לא אוהבת אותה. אני מעדיפה עוגה אחרת." אז זכרון יכול להטעות. את תמיד יכולה לקנות את הגלידה בקופסא, ולאכול אותה אח"כ כשתרצי אותה, ויסתדר לך טוב בבטן. ככה לא תרגישי שאת מפסידה משהו.