יום נפלא לכולן

מנסה להדביק את הקצב בנתיים כתבה למחשבה יום נפלא אידה עו"ס MSW פסיכוטרפיסטית מומחית לטיפול בנפגעות תקיפה מינית חשיבותה של הסליחה - לעצמך ולאחרים מתוך אתר בא במייל http://www.baba-mail.co.il/Content.aspx?emailid=29007&memberid=955055 הרפייה זה אחד הדברים שהכי קשה לנו לעשות - לא רק הרפייה פיסית; לקחת פסק זמן, לנשום נשימה עמוקה, לעצום עיניים ולשחרר את כל המחשבות שמטרידות ומרעילות אותנו, אלא בעיקר הרפייה נפשית, כזו המחייבת אותנו לקחת בשתי ידיים מועקה שיושבת לנו בבטן או בלב, ולהשתחרר מהעול שלה. למה לנו לסלוח? בצורה הפשוטה ביותר, כי הנזק הנפשי והבריאותי שנגרם לנו, פשוט לא שווה את זה. לסלוח זה לא קל. ואלה שיאמרו שזה קל להם, כנראה לא נצמדו חזק מדיי לשום דבר בחייהם, שכן אז היו יודעים עד כמה זה קשה להרפות. היצמדות אינה חייבת להיות היצמדות לאדם או לחפץ, היא יכולה לבוא לידי ביטוי בצורה מופשטת יותר - היצמדות לזיכרון, למחשבות ולתחושות שונות, כאשר תחושת האשמה היא אחת המחשבות הדביקות ביותר שהכי קשה להתנער ממנה. תחושת האשמה היא זו שגורמת לנו להעניש אחרים או אפילו את עצמינו, לפתח כעסים ומתחים, לערער את בטחוננו העצמי, להתמלא איבה וזעם, לשדר אנרגיה שלילית, לבכות, להתפרק, לשנוא, להפסיק להאמין. הצורך ללמוד לשחרר, ללמוד לסלוח, יש לו גם יתרונות בריאותיים: - משפר את התפקוד של המערכת החיסונית. - מוריד את רמת לחץ הדם. - משפר את השינה. - מפחית חרדה ודיכאון. - משפר את ההערכה העצמית. - מעניק שקט נפשי. מחקרים שנעשו בתחום, מצאו כי לא רק שאנשים שסובלים מדאגה, חרדה ועוינות, מתקשים לסלוח, אלא בעיקר שאנשים שמתקשים לסלוח מפתחים נטייה לדאגה, חרדה ועיונות. כלומר, אנשים שנוטים לסלוח, הם בהכרח בריאים ומאושרים יותר. לזעם כרוני יש השפעה מאוד מתישה על הגוף; הוא מעורר כעס, פגיעות ונקמנות. רגשות אלה מעלים את שחרור הורמון הקורטיזול בגוף (הורמון הדחק) וזה רע. שבו עם עצמכם לרגע ונסו לחשוב על כל הדברים שמכעיסים אתכם, גם באחרים וגם בעצמכם - דברים שמעוררים בכם אשמה עצמית ו/או זעם כלפי האחר. נסו לחשוב האם מדובר בתחושה חזקה או בזיכרון של תחושה חזקה? האם אתם נאחזים בכוח בטינה? מה היא תורמת לכם? כיצד היא גורעת מכם? האם יש לתחושות הללו השפעות על מערכות יחסים אחרות שלכם? על יחסכם לחיים? כיצד תרגישו אם תסירו את העול הזה מעל ליבכם? טיפים חשובים: - קבלו את המצב כפי שהוא: מה שקרה - קרה ולא תמיד ניתן לתקן. אנשים עושים טעויות, אפילו אתם. יש דברים שנעשו בתום לב ויש דברים שנעשו במזיד. יש דברים שהיו בשליטתכם ויש דברים שקרו לכם ללא שליטה. כך או כך או כך, זה קרה ולא ניתן לשנות את מה שהיה, רק את ההשקפה הנוכחית שלכם. אין טעם להתעסק בתרחישים קטנוניים, פשוט הסתכלו על המצב כנתון ותגידו לעצמכם "ככה זה". - בחרו לשחרר: לסלוח זה לא אומר בהכרח לשכוח. זה פשוט מונע מכם לשוב ולשחזר את אותה תחושה הרסנית שנשאתם בליבכם. ברגע שאתם שולפים את הארס, אומנם לא תוכלו לשכוח שהוא היה, אך הוא כבר לא יוכל להרעיל אתכם. העדיפו לסלוח. - הימנעו ממחשבות שליליות: למילים יש כוח ורובנו אומרים דברים שאנחנו מתכוונים אליהם ודואגים לעמוד מאחוריהם, אך משפטים מפוצצים כמו "לעולם אני לא אסלח לאדם הזה" או "בחיים אני לא אדבר איתה שוב", גורמים לכם לטפס על עצים גבוהים מדיי, שהדרך היחידה לרדת מהם היא בדרך כלל להתרסק למטה. השתדלו לא לצאת בהצהרות גבוהות ושליליות מדי, לא להטיל וטו אף פעם. נסו להתבונן על "מצב הביש" שנוצר ולזהות נקודה חיובית, לפחות אחת, שצמחה ממנו. היצמדו למחשבה זו. - רשמו לעצמכם את מה שמפריע לכם: דרך יעילה מאוד לשחרר את המועקה היא פשוט להוציא אותה החוצה, בצורת צעקה או בצורת כתיבה. היופי בכתיבה שהיא תעזור לכם להבהיר לעצמכם את התחושות שלכם, את המניעים והמחשבות שלכם. אחרי ששפכתם הכול על הדף, זירקו אותו לפח. תרגיל זה יעזור לכם לפתור הרבה מהמועקות שבראש שלכם. - תפסיקו לשפוט את עצמכם: אם אתם מסוגלים לבצע מהלך ממשי שיעזור לכם להקל על תחושת האשמה, כמו לגשת לדבר עם אותו האדם, להניח את כל הקלפים על השולחן, לגלות את האמת או להתנצל - עשו זאת! אין לכם מה להפסיד, מלבד מה שכבר הפסדתם בזמן הממושך שבזבזתם בלכאוב. במידה ואינכם יכולים או אינכם מסוגלים להתעמת מול הבעיה, וגם לא בצורה עקיפה, פשוט בצעו איזשהו טקס סמלי בינכם לבין עצמכם שבו אתם משליכים את העבר ומזמנים אליכם תחושה חדשה של אמפתיה ונועם. זכרו, רוב הפילים בחיים שלנו הם בעצם עכברים והדרך היחידה להתמודד איתם היא לשחרר אותם אל המרחב הפתוח. הגיע הזמן לחזור לפרופרציה הנכונה ואת כל מה שלא תורם לבריאות הגוף והנפש שלנו, פשוט לשחרר...

את באמת משתדלת...לבוא פעם בכמה חודשים ולתקוע איזה מאמר כדי למלא פה את החלל??זה מרגיש כבר לא רק לא מקצועי אלא מעליב. כל הכבוד לך באמת על הרצון להיות פה ,אבל לדעתי לפחות תקחי מישהו שיישא איתך את העולאם לא במקומך... באמת תודה על הרצון והמאמץ אבל לפעמים צריך להבין מתי זה כבר לא......

האמת,שקצת נפגעתי גם מהמאמר וגם מזה שכבר הפסקתי לצפות לראות אותך כאן...אולי אפילו לא קצת...סליחה,אבל זה מה שאני מרגישה. למה מהמאמר?"רוב הפילים בחיים שלנו הם בעצם עכברים והדרך היחידה להתמודד איתם זה לשחרר אותם למרחב הפתוח...פשוט לשחרר" דברים מין הסוג שאנחנו מדברות עליהם כאן לא פשוט לשחרר...עכברים?.. אחרי שנים של מלחמות אכן המון דברים איבדו את האוצמה שלהם,אין לי חרדות וכאב תופס פחות מקום.הוא עדיין שם אבל כבר לא שורף וממלא את כולי.שנים ירקתי דם עד שהגעתי למקום הזה...תסלחי לי על החריפות שלי אבל זה כמו להקיע מסמרים...נראה לך שאין לזה סוף...שהוא לעולם לא יגמר הדם הזה.ואפילו שכבר המסמרים בחוץ הכל כואב,שורף וקרוע מה"תהליך" ואת שונאת את עצמך,את נגעלת ובא לך להקיע גם את עצמך יחד...שבע מדורי גהנום,שנים של סיוט.אט-אט נהיה יותר קל,את לומדת להתייחס לעצמך בחמלה.את לומדת לסלוח קודם כל,לעצמך...שנים חזר אלי אותו חלום שיש לי שתי גופות חתוכות בשק מתחת למיטה.חם ואני מבינה שמעשיי עוד מעט יתגלו...זה עבר.אט-אט געגועים נהיים נסבלים יותר,המועקה עוברת מסטוס של בעלת מקום לסטטוס של אורחת.את רואה את מה שיש לך ונהנית מזה,הלב מתמלא באהבה ובחום,את אוהבת לחיות ונותנת אמון לבני אדם.הרחוקים קרובים לך והקרובים רחוקים...אני מתארת לעצמי מה היה קורה אם הייתי משחררת את הפילים למרחב הפתוח...אני לא רוצה גופות...מספיק קברתי ומספיק התאבלתי.נס שלא נקברתי שם.רציתי אבל לא הצלחתי.אז אני משחררת למרחב בטוח..."פשוט שחררו"כי זה בריא.כי ככה זה היה וזהו...נכון,לא בוחרים את העבר,אפשר לבחור איך לחיות אותו...נחייה אותו כל שעוד דולק הנר.אני בוחרת לחיות אותו טוב עד כמה שניתן...אבל עדיין כואבת,עדיין נופלת,עדיין שוב ושוב מגלה שהפגיות משפיעות עלי בכל מיני מקומות.עובדת,מזהה,משנה,משחררת כי באמת מסוכן לשמור מסמרים בבטן...להגיד לך שזה כאילו לא קל אבל"פשוט שחררו"...כל כך הייתי רוצה שזה יהיה לי כבר פשוט!!!שאשכח מהסחרחורות ה"משחררות" אותי מעבודה בשעת טיפול...סליחה שהתפרצתי,טוב.המאמר הזה הציף אותי. ים

קראתי אותך ורק לחידוד ולמחשבה .לסלוח לא אומר לקבל את הדברים שנעשו כדברים טובים או בסדר .לסלוח זה לקבל שזה נעשה ואת הנעשה אין להשיב ולהניח לזה .כל זמן שלא משחררים סוחבים את הפגיעה על הגב כמו שק תפוחי אדמה שנרקבים ומסריחים על הגב. אז הסליחה לא אומר שלא ישאר סימן צלקת לא אומר שלא יכאב רק אומר להוציא את המסמרים ולתת לצלקת להגליד .אט אט היא פחות תעסיק אותך ותפסיקי לשרוד ותוכלי לחיות. ברור שלעד תהיי פרי בושר שנגעו בו מוקדם מידי .מצטערת לזה אין פתרון כי זה כבר היה. ולמה הדבר דומה מישהו שעובר תאונת דרכים אם הוא לא ממשיך הלאה הוא עסוק כל הזמן במה יכולתי לעשות למה פגעו בי ועוד אבל אם הוא מקבל את המצב הוא נילחם לחיים טובים יותר ומגלה עולמות שהוא לא היה מגלה .

אני מסכימה עם עיקר הדבריך.לגביי,חיים שלי מדהימים גם אם תמיד יש עלמה לעבוד ואני עובדת קשה.יש לי זוגיות טובה,בית ברוך וחם,חברות.יש המון חיבוקים ואהבה.אני מצאתי גם משמעות למה שעברתי בחיים ועוזרת מתוך ידע ונסיון שרחשתי בדרך..אם לא מה שעברתי לא הייתי מה שאני ואת עצמי אני אוהבת ומעריכה.אני אדם מאמין ולכן לא כל כך מתעסקת בה שאילות מסוג "למה" כי העולם הזה הוא עולם השאילות.כאשר נגיע ל120 ונעלה לשמיים שם נקבל את כול התשובות.כאן צריך להתמודד,לשקם,לבנות ולהתקדם.אני מזמן לא ישנה עם גופות מתחת למיטה-סלחתי מה שאפשר לסלוח. איפה שאי אפשר-לי אישית נוח לשחרר כאב,כעס,בושה, תסכול ועוד במקום בטוח ומכיל.אט-אט הם מאבדים מאוצמתם וכוויות הופכות לצלקות בלבד.עשיתי קברת דרך וחיים שלי יפים.גם אם יש מקומות שאני מרגישה דפוק-לכולם יש.אני רק אומרת ש"פשוט" רק לכתוב מאמרים...

אני יכולה להבין אותו,את המוגבלות שלו,אולי אפילו לרחם עליו. אני יכולה לעשות לו חסד על כל הטוב שהוא כן עשה למעני ולשמור על כבודו בעייני המשפחה ואפילו לדבר בטלפון ולשתף אותו מעט בחיי נכדיו פעם בה כשיש לי כוח למרות שהחום האבהי שלו מעלי בי כעס וסלידה.האם ניתן להגיע למקום שאני לא ארגיש כלום כאילו מדברת עם הקיר?..לא יודעת...אני ממש לא מרגישה קרבן ומאוהבת בחיים.אכן הכאב שלי הביא אותי לעולמות שלא הייתי מגלה בלעדיו.הרי הרבה אנשים מגיעים לתחום הסיוע מהמקום הזה. אבל לסלוח לו אני לא מסוגלת...הוא לא פגע בי מינית ממש,זה עשה מישהו אחר.אבל הוא פרץ את כל הגבולות שלי כולם(!)לסלוח מכות?שהתגלגלתי על הרצפה והתחננתי "אבא,יקר,סלח לי,אני אהיה ילדה טובה"?שהתביישתי להתלבש לשיעורי התעמלות בגלל סימנים על הגב?שצחקו עלי חברות בחוף?ששנאתי את עצמי שלא הייתי גיבורה אלא התפטלתי ההתחננתי?כן,בתור נערה,כאשר הוא חייך את החיוך החם שלו ושאל אם אני רוצה שליץ או שאני נרגעת,חייכתי לו בחזרה...הוא הכה אותי על זה במעריך חשמל,יקרה.את יודעת,מספיק פעמיים שלוש בכוח של גבר כדי שתרצי למות...אז למדתי כבר להיות "גיבורה" בלעתי זעם,שטקתי ועמדתי דום...לסלוח לחץ שהיה אפשר לחתוך בסכין שכבר מיים נתקעו לי בגרון כאשר הוא היה בבית?לסלוח שהוא בייש אותי בדרים הכי אישיים ואיים לעשות את זה גם מול אחרים?לסלוח שהוא היה יכול לפתוח לי דלת למקלחת סתם כי לא איכפת לו שאני אישה וזה לא מתאים לי?לסלוח בושה לפני חברות?לסלוח שלדעתו הייתי טיפשה ומלוכלכת,שיודעת לנקות רק את הפרצוף וה...משאירה מלוכלך...(סליחה)?מישהו יכול להגיד לי איך סולחים את זה?!"רוב הפילים בחיים שלנו הם עכברים"?"פשוט לשחרר"?עכשיו,אחרי שנים של עבודה היה לי קל יחסית לשחרר כי אני לא מרגישה אשמה ולא מתביישת.שחרר כאב של טראוומה מורכבת זה שבע מדורי גהנום!אבל זה אפשרי ואפשרי ללמוד לתת אמון בעולם ולראות עד כמה הוא מדהים ומלא באהבה!.. ים

לא ממש מבינה אותך...יש אנשים שפשוט נראה לי שאסור לסלוח להם!!!!!!!! אי אפשר ל"שחרר"....נשמע ממש מעצבן מה שכתבת....למה יש בתי סוהר? כי מגיע לכלוא אותם! להתנצל????? על מה?????? על כך שאדם פוגע מינית? זה לא פורם לכתוב דברים כאלה..אם אתה מתנצל סימן שעשית משהו רע .... נראה לי...מצטערת גם אני על ההתקפה. אולי לא הבנתי נכון.

אני מבינה את ההרגשה שלכן שאידה נכנסת מעט לפורום. מרגישה כך בעצמי והאמת היא שאני מתקשה לכתוב כאן גם מהסיבה הזאת שאידה לא נמצאת כאן. אבל וזה האבל הגדול, המציאות היא שאין הרבה מטפלים שמוכנים לקחת על עצמם בנוסף על עבודת הטיפול בקליניקה שלהם גם ניהול של פורום כזה שדורש הרבה זמן ועבודה נוספת, דבר שיאמר לזכותה של אידה שעושה את זה במסירות גדולה, ומתוך כך אין סוללה של מטפלים שמחכה בתור לכך שאידה תפנה את ניהול הפורום והם יחליפו אותה. המציאות היא שאם אידה תעזוב הפורום הזה ייסגר ולא תהיה אפשרות לכתוב כאן, לתמוך ולהיתמך, לכן אולי כדאי לנו להיעזר בסבלנות ולשמור על המקום הזה שיאפשר לכל אחת כאן במה ללשתף בכאב ובתקווה, כל אחת ואיך שהיא מרגישה ובלבד שהמקום הזה ימשיך לתקיים, ואידה כאן גם אם הרבה מאחורי הקלעים, אבל היא כאן כמיטב יכולתה? מה אתן אומרות? ובאשר למאמר ולסליחה. הכוונה בסליחה היא לא שאם סלחנו אנחנו מסכימות עם הפגיעה ומה שקרה לנו ונותנות הצדקה למי שפגע בנו. הכוונה בסליחה היא להוריד מעלינו עול שלא משרת אותנו, אלא להפך פוגע בנו וממשיך לגרום לנו לסבל. אצל חלקינו הפוגעים עדיין חיים ואפילו בסביבתינו, אצל חלקינו הפוגעים כבר לא בחיים, ועדיין העניין הזה של לסלוח להם הוא אבן נגף גדולה. בסליחה הזאת יש שחרור לנו, למי שסולח כי מי שפגע בנו ממשיך בחייו כרגיל בין אם סלחנו וגם אם לא. מי שסובל מהאין סליחה הזה הוא מי שלא סולח כי המשמעות היא כמו לשתות כוס רעל ולחשוב שמי שפגע בנו ימות מימנה. זה לפגוע בעצמינו. זה לסחוב עוד משקל כבד עלינו שהוא מיותר, יש לנו מספיק גם בלי זה.... סליחה היא שחרור מהקשר המקולקל הזה עם הפוגע והמשך שלנו לטפל בעצמינו על מנת להרגיש יותר טוב בלי שהפוגע תופס מקום בתוך התהליך הזה. את מה שהיה אי אפשר לשנות. אפשר לשנות רק את ההסתכלות שלנו על הדברים שקרו ועל הדרך שבה אנו רוצים לצעוד כדי להשתחרר מהעול הזה של הפגיעה והפוגע או פוגעים.... רק תחשבו על זה, אולי זה ייתן כיוון נוסף למחשבה ופעולה בהמשך. שלכן - מציאות אחרת

מצטערת לכל מי שנפגעה ונעלבה מהמאמר לא הייתה כוונה לפגוע להמעיט מה שעברת וההשלכות של הטראומה לא חושבת שקל לשחרר לא חושבת שקל לסלוח לגבי המאמר לא כתבתי אבל חשבתי שהוא יכול להועיל אם מבינים לכוונה של הסליחה ראשית המאמר נכתב בכלליות ולא עבור נפגעות ואני מבינה את הרגישות שבדבר אבל בכל זאת יש הרבה כוח ושחרור בסליחה לא לסלוח לפוגע לא לשכוח לא לקבל את המעשים והדברים הקשים והנוראים!!!!!!! אלה לשחרר את עצמך וכמו שכתוב במאמר: "בחרו לשחרר: לסלוח זה לא אומר בהכרח לשכוח. זה פשוט מונע מכם לשוב ולשחזר את אותה תחושה הרסנית שנשאתם בליבכם. ברגע שאתם שולפים את הארס, אומנם לא תוכלו לשכוח שהוא היה, אך הוא כבר לא יוכל להרעיל אתכם" לסלוח אחרי שהצלחתן לכעוס, להרגיש לעבור לתהליך זהו תהליך אישי מאוד בין האדם לעצמו , תהליך ארוך תהליך שהמטרה להשתחרר מהכאב שוב צר לי שכך הובן אידה עו"סMSW פסיכוטרפיסטית