הפורום וכללים
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
כבוד הדדי מאוד חשוב. אבל מה נשאר מהדחף לחיים כשאסור לבטא תוקפנות (שקיימת ברמות גבוהות כל כך כמעט אצל כולנו), כשאסור להיות שיפוטיים (זה לא טבעי בעיני ואפילו בטיפול אני מחפשת כל הזמן את הביקורת של המטפל כדי שאדע שהוא עוזר לי לתקן ולא רק מכיל ומנחם) מה התחום המותר לאותנטיות כשכל כך הרבה מאיתנו חייבות לחיות את החיים הכפולים של בחוץ ובפנים עד לאינטגרציה המיוחלת? (אני פיה מתמרדת אבל גם טינקרבל היא לא תמיד טובה, והפיה של פינוקיו... עושה לו רגשי אשמה. כאילו שפיות הן משהו לא מפה אבל בעצם יש להן תכונות מאוד אנושיות....)
את חמודה.... מרד זה דבר חשוב. כשצריך לשבור את קשר השתיקה והסוד כשצריך למחות ולחולל שינוי חברתי. אני בעד מרד. נדמה לי שגם פרויד לא ממש סלד ממין ומתוקפנות שראה בהם מניעים בסיסיים אנושיים לגיטימיים . תרגישי חופשי לכעוס. גם אני כועסת . מאד. הרגע חזרתי מקבוצת תמיכה וכשאני שומעת את התיאור של המאורעות אני לא רק כועסת אני מתפוצצת. אבל מהר מאד אני נכנסת למקום של הכאב ולפעמים הכעס הוא קליפה אחרונה לפני עבודת עיבוד האבל. האבל על הילדה שהייתי עד לארוע ולא תהיה עוד. על השנים שחלפו בכאב. באשמה. בהרס עצמי. ולפעמים הכעס הוא מניע ומנוע שדוחף קדימה ליצירת שינוי. נושא חשוב הבאת לנו הערב. מעניין יהיה לשמוע עוד תגובות.
היי לכולם אני חדשה הרגשתי צורך לענות ולהזדהות עם פיה. הבנתי ממכתבך הכתוב דיי ברגש , שפשר התנהגותי האנטי חברתית היא למעשה התמרדות. גם אני שאלתי את עצמי מה קורה לי בעצם בתקופה האחרונה . לקרובים אליי התנהגות כזאת ניראת כמוזרה או יותר נכון לא ממש מתאימה והולמת אותי שלא כמוך פיה אני הפסקתי להרגיש גם את הכבוד. אולי את הכבוד אלי מהאנשים אני עדיין מקבלת משום מה ,,אך אני לא מחזירה. וזה מצב מביך .לא יכולה להיות עם אנשים ,קרובים או יקרים יותר מחצי שעה לא מסוגלת להעניק להם תשומת לב חום ואהבה כמו פעם. ולא מעוניינת את זה מהם. לא מוכנה לרצות אף אחד ולא מוכנה לשמוע עיצות סרק ושטויות . מעדיפה את הלבד . לא הולכת לארועים שמחים ועצובים וזה דיי חריגה מהנורמה,,אני שהיתי ידועה בליבי הטוב האחראי והנותן נעשתי קשוחה מבפנים,, אני מסוגלת לא לפתוח דלת ולא לענות לטלפונים . לא מחכה לאינטגרציה המיוחלת . כי אני יודעת שאין בכוחותיי לעשות כלום . אולי בושה מעצמי רב הזמן ,לא אוהבת אותי, מחוסר אונים תקוע וחנוק. מה שנישאר זה המרירות הנירגזות וחוסר הסבלנות. .אפילו אהבה לא נישארה בי. חוץ מלילדיי. ואני דווקא מחכה תמיד שאיזה פיה או משהו אחר יציל אותי ,,,, ורד
ואולי מה שאת מתארת היא צורה של הצבת גבולות שאת מאוד זקוקה לה? רק שאת עושה את זה כמו שאת יודעת אינטואיטיבית. את בטיפול? פיות זה דבר טוב אבל מנסיוני לטיפול בנזקים שגרמה התעללות מאסיבית צריך פסיכולוג/ית עם מומחיות בתחום ונכונות להשקעה כספית ומעבר לה.
מבינה מאד את התחושה של ההצפה. של שבירת כל הכללים הכאב והכעס התסכול והזעם מוכרים היטב. החשוב הוא לדעת לקוות לדעת שזה ניתן בעזרת טיפול נכון להכנס לשליטה רגעי השבירה הטריגרים שמפעילים את השרשרת ניתנים לזיהוי מאד מסכימה עם העצה שנתנה פיה להכנס לטיפול ולא להתייאש כמו כן אנחנו פה איתך ובשבילך אולי מה שיפה במדיה של הפורומים בנט היא הידיעה שהקשר הוא בשליטה מלאה שלך. רוצה מתחברת לא רוצה לוקחת קצת ספייס שאלת השליטה מאד מהותית למי שחוותה טראומה מינית שבה אפילו הגוף שלה כבר לא היה שלה. ומותר להרגיש שאנשים אחרים גוזלים כרגע כוחות שאין. זה באמת נכון. כשאת צריכה להתמודד עם כל הרגשות שעולים בך מבפנים אין לך מקום לאנשים אחרים. משק האנרגיה נמצא במינוס... נראה לי שחוץ מקבוצות תמיכה או טיפול מקצועי אולי טיפול אלטרנטיבי יכול לסייע לחדש מאגרי אנרגיה קבוצת הרפיה או דמיון מודרך או אפילו רייקי? גם לך וורד אני מאחלת רק טוב. והאהבה לילדייך שהזכרת היא כוח עצום. טוב שיש לך אותו. סימן שיש איזה חלק אצלך שכן שמר על היכולת לחוש. לתת. להענות. לאהוב.
ברוכה הבאה ורד! אני מבינה שאת עוברת תקופה קשה...כל כך קשה...שסגרת את כל הדלתות והחלונות לעולם..... סגרת כדי להתרחק....מהכאב..... מעצמך... לא להרגיש... לא להפגע... בחרת להיות לבד.... לא מאמינה שמגיע לך...לא מאמינה שאת ראיה לאהבה... הפיה שתציל אותך...זו רק את... אך ורק את... את הפיה...בידייך הכוח... ללמוד לאהוב ולקבל את עצמך... זה קשה אני יודעת.... מבינה שהאור היחידי הם ילדייך...שזה מצויין.... האם לך יש מי שתומך? עם מי לדבר? לשתף? האם פנית לטיפול? יודעת שקשה... מחזקת אותך אידה
