בחיפוש אחר המילים - טריגר

בנות יקרות ואידה, מנסה להביא את עצמי לידי שיתוף בזמן שהמילים נעתקות ונעלמות לי. קשה לי לבטא את מה שעובר עלי כרגע, אולי בגלל שאין לי שום שליטה על מה שקורה והעדר מילים אולי נותן לי אשליה של שליטה על האין שליטה הזה. האמת היא שאני יושבת המון זמן מול המקלדת ומנסה לכתוב ופשוט לא מצליחה לכתוב את הדבר האמיתי, רק מסתובבת מסביבו, קשה בטירוף, מקווה שהפעם מצאתי את האומץ.... אני מגלה עכשיו ובעצם בחודשים האחרונים שמעבר לדיבור על מה שקרה, על מה שקורה היום ומופעל מדברים שקרו שם וכד', מעבר לכל זה קיימים המון דברים שאצורים ועצורים בתוכי, שאין להם ביטוי במילים אלא בהרגשות, ברגשות שכלואים, בתחושות שהודחקו, בהתנהלות של הגוף. שהכל תחום בפנים וחייב להשתחרר כדי לשחרר מיתוכי מסות אדירות של מתח ואימה שנאגרו בפנים וקפואים בזמן וכולם מישם. הכל מרגיש כרגע כמו הר געש שעומד להתפרץ וזה רק עניין של זמן קצוב עד שזה יקרה. בנתיים הגוף משחרר לאט לאט תחושות מאד מוכרות וממש לא זרות, שהתבטאו בחיי גם במקומות אחרים שהיו טריגרים לפגיעה ולא ידעתי שהם באים מישם, תחושות שקרו שנים רבות אחרי שהכל כבר נגמר.... בתוך עבודה אינטנסיבית על השחרור הזה גיליתי שיש בי מצבור לא מבוטל של דברים שבמובן מסויים מפעילים את התת מודע שבטוח שאני בסכנה לאור מה שיוצא, ומיתוך כך הגוף נכנס לקיפאון. המשמעות היא שאני נכנסת למצבים של שיתוק מוחלט של הגוף, עד לחוסר יכולת להזיז את הרגליים, שכולל גם כיווץ של כל השרירים בגוף וקוצר נשימה. לוקח כמה ימים עד שהשרירים חוזרים למצבם הרגיל, היכולת לעמוד על הרגליים וללכת חוזרת אחרי חצי שעה בערך. מפחיד ברמות ובעיקר שנוסף על הפגיעה הזאת אני עוד אגיע לכיסא גלגלים אם אני אחצה את גבול היכולת שלי להתמודד עם השיתוק הזה ולהכיל את הפחד שאצור בתוכי. חסרת אונים מול זה..... תודה שקראתן, מציאות אחרת

מציאות יקרה- קודם כל טוב שכתבת ושחררת קצת ממה שיש בתוכך! אני מתקשה להגיב לדבריך כי אני הרבה מזדהה איתך. למרות הקושי הזה אני רוצה להגיד לך שמרגיש לי שאת בדרך הנכון- אין דרך אחרת אלה לעבור דרך הכאב - להביע את זה דרך הגוף- דרך שתיקה-דרך מילים- את תמצאי את הדרך הנכונה לך לעבור ולרפא את עצמך! אני יודעת כמה הפחד גדול -אבל לשאר מנותקת אולי זה כבר לא אופציה. אני כותבת את הדברים האלה בשבילך וגם בשבילי.אני כאן יחד איתך- ינשוף

אכן כבר לא יכולה להחזיק בפנים יותר. כבר לא שולטת במה שיוצא.... לכן כאילו הכל פתוח ואני מרגישה שהכל באיבוד שליטה וחסרת אונים מול זה..... שלך - מציאות אחרת

וואוו.... תרשי לי להתחיל משיתוף על עצמי...?! לפני שחשפתי את "סוד" הפגיעה הדחקתי את כל החוויות שלי סביבה.. וכשסוף סוף דיברתי על הפגיעה עלו הרבה הרגשות וחוויות שחוויתי במהלך הפגיעה.. ולאחר מכן עולים הדברים שהם מעבר לפגיעה... ההשלכות... המחשבות.... ההרגשות על ההשלכות, על ההתמודדות, על החוויה ועוד ועוד... לא תמיד יש עם מי לדבר עליהן, לא תמיד יש את מי לשתף... לפעמים ולרוב מתחילים שוב להדחיק ולהסתגר.. ואז הקושי מתעצם.... מה שאת חווה, את ה"אין מילים" את ההרגשות שמעבר להשלכות.. את החוויות שלך לבין עצמך.... זה מאוד מובן ומוכר.. נסי לתת גם להן ביטוי! זו הזדמנות לתת לך לדבר בעד עצמך! מעבר ל-נפגעת.. אוהבת אותך, ומקווה שמילותיי תאמו למה שהתכוונת... שלך, מתמודדת

תודה יקרה על המילים והתגובה. מתנצלת על שעונה באיחור כזה גדול. פשוט לא הייתי בבית במשך שבוע, והאמת היא שאני קצת בשוק מהתגובה של אישה באפלה, ואיבדתי את המילים..... לא ידעתי איך להגיב ולכן התעכבתי עוד יותר.... מבינה על מה את מדברת ומאד מזדהה. חלק הכרחי מהתהליך הוא לתת ביטוי לכל מה שהודחק ולא רק במילים אלא גם בתחושות ורגשות. יחד עם זאת, לא לזה התכוונתי. מה שקורה לי כרגע הוא שהתגובות שלי לתהליך הן לא רצוניות ולא בשליטתי, אלא תגובות של הגוף מול הרגשות שיוצאים, שהם לא בהכרח מלל..... חוסר השליטה הזה מרגיש לי כמו פריצת גבולות מחודשת שלי שאותה אני עושה לעצמי בעל כורחי, רק בגלל שהתגובות שלי באות מבפנים ומפתיעות אותי, מגיעות בלי שאני מוכנה לקראתן ומשאירות אותי חסרת אונים מולן, ובעיקר, אני מרגישה מאד לא בנוח מול מה שקורה, דבר שמעצים את החוסר אונים הזה ומאד מטרגר אותי למקום הזה של אין גבולות ואין שליטה, שהוא החוויה מישם.... שוב תודה יקרה על השיתוף והמילים החמות. שלך - מציאות אחרת

את ממש מחזירה אותי אחורה,חמודה שלי אני הייתי בתקופה בדיוק כך לא נושמת לא חייה כל הזמן רודף אחרי במקלות וברזלים וקשור אותי בשרשרת ברזל ולקשור אותי למיטת ברזל ולתולת את הידיים שלי ואת הרגלים כמו שקושרים את הכלבים לא.. ניתן להשיב את הגלגל לאחור !!אני מאוד רוצה ומנסה להשתדל לבנות לי קצת שקט .ואיכות חיים צריך להביט קדימה עם כל הקושי ויש לנו. המון כאב. המון סבל. המון צער. קושי במסגרת עבודה לא מחזקים מעמד .וקשר זוגי על הפנים הכל מזויף ואני לא נהניתי במיניות שלי ולא ידעתי מזה אורגזמה בגיל 35 רק-אני היום בת 55 ולא מרגישה כל נשים !!! סורייייייייי על החיים האבודים ואני נקראת אבודה !! נצולת שואה!!!! תודה לכן שקראתן את הכתוב שלי :))מתמודדת תפני אלי בפרטי במיל שלי.שהיה לכולם שבת קסומה אור ואהבה אמןןן

מאד שמחה בשבילך שאת מרגישה שאני מזכירה לך נשכחות ומקומות שבהם היית ממיזמן ומחדדת לך את ההתקדמות שלך. יישר כוח. יחד עם זאת אני לא חושבת שהיית אי פעם במקומות שבהם אני הייתי, בדיוק כמו שאני מעולם לא הייתי במקומות שבהם את היית, ובעצם אף אחת לא הייתה במקומות של אף אחת אחרת אלא רק במקומות שלה, וכל אחת מאיתנו הייתה שם לבד..... אני חווה בחיי בהווה חוויות משלי שבאות כהשלכות מי מה שעברתי, והתגובות שלי להשלכות האלה הן לא רצוניות ולא בשליטתי, ועל זה אני מדברת. לדוגמה, הייתי בסכנת חיים יום יומית במשך מעל 20 שנים, בגלל שהוא הטביע אותי כל יום באמבטיה מלאה במים, ועוד לא נגעתי בשום פרט מהפגיעות הקשות שעברתי..... התגובות שלי לאימה שאצורה בתוכי עדיין מישם ומאז הן קשות בהתאם.... תודה על התגובה. שלך - מציאות אחרת

מציאות יקרה אני מנסה שוב לשחזר ולשלוח את התגובה להודעה שלך... קודם כל גאה בך ושמחה שהצלחת לשחרר את המילים את התחושות הרגשות.... הגוף שלך מגיב כמי שחווה טראומה, שיש סכנה וצריך להגיב בהתאם. התגובה לטראומה היא בדכ בבריחה או תקיפה אי קיפאון. הגוף שלך קופא כשהוא מזהה סכנה.... גם כשאין באמת סכנה וזה בעצם רק בראש! התגובה באה מהמוח ההישרדותי שכל מגיב כשהוא מזהה סכנה. את יכולה להזכיר לעצמך שאין באמת סכנה, את יכולה לכתוב או לבקש שיזכירו לך שאין באמת סכנה! אל תתייאשי הזמן בטיפול כמה ארוך וקשה ישתלם וזה יפחת ואף יעלם... מחזקת ומחבקת אידה מומחית לטיפול בנפגעות תקיפה מנית פסיכותרפיסטית MSW אור הנפש

הדבר האחד שאני מבינה מכל זה והוא מובן לי בגלל שהתופעות הלכו והחמירו הוא שגם הגוף הזה בוגד בי כמו כל דבר אחר בחיי. עושים הפסקה עכשיו כדי לא לטרגר את התופעות האלה, ובשורה התחתונה נועלים שוב את מה שאמור היה לצאת, כי כאמור הגוף בוגד בי. אין לי כוח להתמודדות הזאת..... אין לי כוח יותר. תודה שכתבת והסברת. שלך - מציאות אחרת