רוצה שינוי

שלום, זו הפעם הראשונה שאני נחשפת למקום הזה. אני מבקשת עזרה, עצה קצה חוט, משהו שיעזור לי לצאת מהמעגל שאני נמצאת בו. לפני שלוש שנים, כשהייתי בת 15 עברתי תקיפה מינית על ידי צלם שהיה מצלם אותי מאז גיל 12. והוא חבר טוב של הורי. בהתחלה לא יכולתי לדבר בכלל, שתקתי שבועיים. אחר כך נעשיתי מפוחדת ומדוכאת וכמובן שלא יכולתי להאמין יותר באף אחד. לא סיפרתי להורים שלי והם שמרו על החברות עם הצלם. הוא המשיך להטריד אותי עד שכתבתי לו שאני לא רוצה לשמוע ממנו. בכל זאת, יוצא לי לראות אותו כשהוא מבקר את הורי ואני עושה כאילו כלום. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי בערך מאותו זמן בהמלצת מי שהיה מורה שלי. באותה תקופה נשארתי לבד ולקח לי הרבה זמן לחזור למעגל חברתי. מאז מה שקרה פתחתי פחד ומבוכה מגברים, בעיקר מבוגרים מסוימים ומצד שני כנראה שבאיזשהו אופןאני משדרת להם את הפחד שלי ועל כן מתחילים איתי כל הזמן גברים מבוגרים. מאז אני נאבקת בסיזיפיות במשקל שלי, אני אוכלת ללא שליטה ולא מצליחה לשמור על איזון. הרבה פעמים אני מתמלאת תסכול ומוותרת על יציאה מהבית בגלל שאני מתביישת במראה שלי. החברות שלי לא מבינות אותי ואני מרגישה שאני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד כי הן לא מבינות את הקושי שלי והוא מעיק עליהן. אני מרגישה שאני לא יכולה לסבול את עצמי ואני מיואשת ממי שאני.אני יודעת שכלפי חוץ אני מאוד מוערכת ואנשים רבים אוהבים אותי אבל אני לא מצליחה להנות מזה. וגם לא לשאת פירות של מעשים שלי, אני לא מרגישה שהם בזכותי. נעשיתי מאוד ישנונית, אני פשוט מתחילה להרדם ולנכר במצבי לחץ, כמו שיעורי נהיגה, או כשאני שוקעת במחשבות, או כשאני מפחדת מקרבה מול האדם שמולי ולאחרונה גם בבילויים חברתיים. מאז מה שקרה לקח הרבה זמן עד שהגעתי לאינטימיות עם גבר, אבל לא הצלחתי אף פעם להתקרב למישהו שמאוד נמשכתי אליו. בקיץ האחרון נסעתי לחו"ל עם חברה ושם שכבתי עם בחור זר שהכרתי. חשבתי שאני חווה תיקון סוףסוף ושאני יכולה להנות כמו כל בחורה, אבל כעבור שבועיים חליתי בדלקת כרום המוח שנבעה ממחלת מין שהוא הדביק אותי בה. התאשפזתי בבית חולים וככ התביישתי מאימי ואבי ומהרופאים. מאז חלפו כמעט שמונה חודשים, בהם אני מתנדבת בשנת שירות לפני הצבא ונתקלת בנערות שהן חניכות שלי, שעברו גם הן פגיעה. כלפי חוץ אני מצליחה להזדעזע ולשאוף לצדק מוסרי אבל אני לא מרגישה שכל זה תקף לגבי. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאהוב ולהיות נאהבת. אני מרגישה שאף אחד לא ירצה אותי עם כל הכתמים ואני פשוט לא מרגישה שמישהו פנוי לשמוע ולהכיל אותי. בשנה שחלפה שכבתי עם גברים מזדמנים שהותירו אצלי תחושת ריקנות ואכזבה. חלקם גם התייחסו אלי בחוסר כבוד. תמיד מבוגרים ממני בכמה שנים. ומצד שני, קשה לי להשתחרר מזה ולפעמים אני מרגישה שזה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות עם עצמי... אני חיה בשירות עם עוד 9 חברים ואני מרגישה מאוד שונה ונחותה מהם, כאילו החיים שלהם במסלול רגיל ושלי מעוותים. אני מקנאה בבנות שמצליחות לחיות במערכות יחסים וגברים מתייחסים אליהן בכבוד. מאוד קשה לי לשתף, אל הפסיכולוגית אני מגיעה לעיתים רחוקות ואני לא מרגישה איזהשהו מוצא, אני מרגישה שגם היא ויתרה עלי ולא דואגת לי. וכשאני משתפת חברות אני מרגישה שהן לא מבינות עד כמה קשה לי ועד כמה זה מטריד אותי כמעט כל הזמן. אני לא יודעת אם זה המקום לכתוב בו אבל אני כל כך רוצה שינוי אמיתי, לא שינוי חיצוני שיקל על החברים שלי ועל המשפחה שלי אלא שינוי פנימי שיקל עלי. אני מבולבלת ואני לא מבינה איך זה שאם אני מבינה רציונלית שאני לא בסדר אז למה אני לא מצליחה לעשות שינוי תפיסתי בעצמי? מה אתן מציעות לי לעשות? אני מצטערת שזו הודעה כל כך ארוכה לילה טוב, שירה

היי. רציתי לומר שאם המטפלת שלך לא מתאימה לך, את תמיד יכולה להחליף אותה ולחפש לך טיפול או מטפלת יותר מתאים. לגבי זה שאמרת שלא מבינים אותך, בד"כ מי שלא חווה דבר כזה לא מבין, ויש כאלה שגם לא רוצים להבין כיהם פשוט לא כ"כ רגישים לסביבה, מרוכזים בעצמם. ולא, לא מוזר להתנהג בצורה מסויימת וןלא לשנות, זה כמו דפוס שנובע מהטראומה. זה כמו התמכרות בערך.. את צריכה להיות מטופלת באופן בו את מבינה שאת טועה ויכולה לשנות הרגלים בחזרה שייטיבו איתך.

האמת היא שקראתי את מילותיך כמה וכמה פעמים ומאד מורכב לי לענות כי זה מצב מורכב. ובכל זאת אני אנסה קצת לפתח את מה שכתבת. עברת פגיעה בגיל צעיר שבמובן מסויים הפכה את כל הגישה שלך לחיים ולעולם, וזה משהו שכל מי שניפגעת חווה במובן כזה או אחר.... כתוצאה מכך ננעלת בתוך עצמך ולא סיפרת להוריך, דבר שהוא לגיטימי למצב אבל אילו כן היית מספרת, אולי היית זוכה לתמיכה מהם והפוגע כבר לא היה מגיע אליכם יותר.... כתוצאה מהפגיעה התחלת להזניח את עצמך, האכילה היא בניית חומת הגנה כדי להרחיק מימך גברים כדי שלא תפגעי שוב. מיצד שני ההתקרבות שלך לגברים באמצעות המין היא במובן מסויים לא להתחשב בעצמך ובמה שאת באמת רוצה שהוא מישהו שאפשר לסמוך עליו שלא יפגע. את כותבת שלא מכבדים אותך. מניסיוני למדתי שאיך שאני מסתכלת על עצמי, איך שאני מכבדת את עצמי, כל אילו משתקפים כלפי חוץ ואנשים בעצם מתייחסים אלי כמו שאני מתייחסת אל עצמי. לכן, אמנם עברת פגיעה, אבל זאת לא את שצריך לא לכבד אותה, אלא זה שפגע בך ראוי לחוסר כבוד. כשאת עצמך תכבדי את עצמך ואת מי שאת, גם אנשים בחוץ יתנו לך את אותה התייחסות..... כל זה עבודה שאת יכולה לעשות עם המטפלת שלך כדי שהיא תעזור לך להעצים את עצמך. שלך - מציאות אחרת

מצטערת לשמוע... על פגיעה ועל כך שהוא עדיין מגיע אלייך הבייתה! זה נשמע קשה ביותר אני מבינה שהורייך אינם יודעים? אולי כדאי לשתף אותם? ההתמודדות לבד קשה ולא נכונה לך את זקוקה לעזרה תמיכה ולמי שיהיה איתך לגבי הטיפול כמו שמתבוננת אמרה לך, את זקוקה לעזרה שתתכוון ותעזור לך לשנות דפוסי התנהגות פוגעים שנובעים מהטראומה. את צריכה להבין אותם , ממה הם נובעים מה הם משרתים? לעשות כמו שאמרת שינוי אמיתי! ואת יכולה לעשות זאת! אמיני בעצמך! אאמיני שמגיע לך חיים אחרים עם חברים וחברות וחיוך על הפנים כאן בשבילך אידה עו"ס MSW טיפול בנפגעות תקיפה מינית http://www.orhanefesh.co.il