מנסה לשתף בתובנות שלי, אולי טריגר.....

הייתה לי פגישה עם המטפלת, וסיפרתי לה את כל מה שכתבתי לכם למטה, ובגדול מה קורה לי מולה, למה אני פוחדת מימנה ובורחת מימנה כשקשה במקום לנסות להתמך בה. בין היתר אמרתי לה שבחרתי בחיים, וברגע הזה הכל היכה בי ומוטט אותי ברמה של לבכות את כל הפגישה עד הסוף, בלי להצליח להשתלט על עצמי או על הבכי. פשוט הזוי ובחיים לא קרה לי דבר כזה. תמיד שלתטי בדמעות ואף פעם לא נתתי להן לצאת, למעט עם המדריכה שזה גם חדש, וקרה רק בשנה האחרונה. המטפלת הפצירה בי לקחת תישו ולא הייתי מוכנה, כאילו הרגשתי שיוצא מימני ליכלוך שיטמא את כל הסביבה. כל פעם שאני חושבת על הדברים וגם עכשיו בכתיבה. "בחרתי בחיים", איזו קלישאה יפה. אני כמעט בת 49 וכל חיי יודעת ומאמינה באמונה שלמה במה שהשרישו בי מגיל אפס, שמגיע לי למות ולא מגיע לי לחיות. עד לפני שנה ובמשך כשנתיים לבשתי רק שחור כמו באבל, לא יכולתי לשים עלי שום בגד צבעוני, עד כדי להכנס להתקף של רעד מיזה. כשרוב הזמן חשבתי שאני מתאבלת על הילדה הקטנה שבתוכי ועל מה שעברה. אחרי הנפילה הגדולה הבנתי שבחרתי לחיות אבל שלא מגיע לי, שבעצם התאבלתי על שלא מגיע לי, ועבדתי קשה מאד כדי לנטרל את הקולות שלהם, והם אכן כמעט כבר לא מדברים אלי. אבל, וזה האבל הגדול, לא יודעת מה זה חיים, מה זה אומר לחיות, מה צריך לעשות, איך זה מרגיש????? לא מבינה את זה בכלל, עד להרגשה שגם אם משהו שמשמעותו חיים יחבוט בי בכל הכוח, אני לא אזהה אותו. חסר לי המנוע לחיים, ובהרגשה שלי, אהבת הורים שמעולם לא הייתה לי ולו במרומז, בפליטת פה, בטעות, פשוט לא הייתה לי, היא הכוח לחיים שחסר לי, שבלי זה אי אפשר לחיות ואין חיים. יותר מיזה, אדם אמור לדעת מה הוא אוהב, רוצה, צריך. לא יודעת כלום מאילו לגבי, לא יודעת מה זה אומר בכלל, כנראה כי הכל כל כך מודחק בפנים שזה כמו לא קיים. וכשקשה, אנשים מחפשים איך להרגיע את עצמם ועושים כל מיני פעולות להסיט את המחשבות מהכאב. ניסיתי, וכלום לא עושה לי את זה, למעט אם אני מצליחה לצחוק את הכאב החוצה.... (צחוק ובכי עושים את אותה העבודה)..... מוסיקה מטרגרת אותי ברמות כי עברתי את החלק הכי קשה בפגיעה עם מוסיקת רקע, לא יכולה לרקוד, להיות במכון כושר, להתאמן, ללכת לים או בריכה, להליכות וכד', כי הכל עבודה עם הגוף, והגוף שלי בהרגשה שלי מרוחק ולא קשור לראש שלי בכלל. אין לי קשר עם הגוף שלי, כאילו הוא לא חלק מימני, כאילו אני לא רוצה אותו. ועם כל זה, לא נישאר לי עם מה להרגיע את עצמי, ובנתיים גם אין לי את המטפלת איתי. בקיצור לבד עם הכל. אידה, את גאה בי, אני לא מרגישה שמגיע לי. ובוחרת יקרה, אני רוצה לחיות אבל לא יודעת איך ומה זה. שלכן - מציאות אחרת

מציאות יקרה, טוב שכתבת. אני אנסה גם להגיב למרות שעדיין אני מרגישה טרייה כאן... קראתי שוב ושוב מה שכתבת. נראה לי שהבכי האין סופי הוא התחלה טובה ללהרגיש את עצמך. אני חושבת שלבחור בחיים זו החלטה אמיצה. ובאמת חושבת שיש לך הרבה אומץ וכוחות. אני רוצה לשלוח לך חיבוקים ולומר אלף פעם שמגיע לך כל הטוב שבעולם. מה שלא מגיע לך זאת הפגיעה שפגעו בך והכאב שהאכאיבו לך כל כך. זה מה שלא מגיע לך

ראשית והכי חשוב, תודה על העידוד והמילים החמות, באשר לכתיבהכאן, תרגישי בנוח לכתוב כאן כמה שאת רוצה וכמה שנכון לך. הותק בפורום בכלל לא משחק תפקיד. מי שוותיקה ומי שחדשה לכולן יש את אותן זכיויות בעניין הכתיבה, מותר לתמוך ומותר להתמך כמה שרוצים, לכולם מותר באותה מידה. אני יודעת שלא מגיע לי ולאף אחת/ד להיפגע מעצם היותינו בני אדם. הפגיעה הזאת לא אנושית בעליל. ויחד עם זאת זה קרה והנזק הוא אדיר, ואמנם אפשר להתגבר על הכל וכולן יכולות להתגבר, רק שזה קשה ויש המון תקיעויות וכאב ועבודה קשה שלפעמים לא רואים את הסוף, פותרים דבר אחד וצצים כמה חדשים, זזים צעד קדימה ועשרה אחורה, פשוט הזוי ולפעמים מרגיש ממש הזוי. תודה על החיבוקים וחיבוקים גם לך. שלך - מציאות אחרת

פיזית אבל לשבת ולהגיד אני רוצה לחיות זאת רק ההתחלה . לי ונראה נלי שגם לאחרות כאן יש רטואל קבוע אני חיה משמע עושה שני דברים למען עצמי ואז הורסת כדי להרגיש קצת רע כי ככה אני יודעת . על הציר שבן החיים למוות יש גסיסה ושם אנחנו תקועים לא מת לא חי הרעיון הוא למשוך לכיוון החי ובכל פעם משהו אחד מפרגן וזה לא חייב להיות דברים שאחרים עושים גם לשלוח ס.מ.ס למטפלת זה ללכת לכיוון החי לא לבטל פגישה ללכת לסדנא כל אלה בחירה לחיים לעומת זאת לבטל פגישות לחשוב שלא מגיע לי להיות במקומות שרע לי זה לבחור במוות . אוהבת אותך יקרה ועשית דרך ארוכה על תייסרי אתעצמך ועל תהרסי לעצמך דווקא עכשיו שאת לומדת לתפוס מקום ולסלק את הנצלנים מחייך . את נשמעת וניקראת הרבה יותר חזקה תמשיכי ככה תגיעי רחוק ואת חייבת לי קפה בקצב הזה זה יהייה עם עוגה .

תודה יקרה על הפרגון והחום שבמילים, זה כל כך המון.... ממי שלי, את אומרת לעשות לעצמי שני דברים טובים, וזאת הנקודה בדיוק, אני לא מבינה את זה. לא מבינה מה עושה טוב, מה יכול להיות טוב בשבילי, לא יודעת להרגיש את זה.... אני גם לא מבינה מה לעשות כדי למצוא את זה או להבין את זה, כי במובן מסויים כמו שמתי חומה מסביבי שלא מאפשרת לי להרגיש את הטוב או לזהות אותו. אני כן מזהה את הרע ומתקשה בלהזיז אותו מימני. זה קורה רק כאשר הגיעו מים עד נפש, כשזה עובר את גבול היכולת שלי לשאת, ורק אז אני מזהה שיכולתי להפסיק את זה קודם אבל חיכיתי לפיצוץ כדי להפסיק את זה. זה כאילו הפערים נורא גדולים, יש רע או טוב, אין באמצע ואני נידבקת לרע...... הסתכבתי עם זה לגמרי. באשר לקפה עם עוגה, עלי, גרמת לי לחייך.... :) אוהבת אותך המון ושוב תודה, שלך - מציאות אחרת

זהירות -מוזגת לך גם , הקפה מאוד חם , מהביללל את יודעת כמה חשובה היתה הפגישה שלך אתמול עם ומול המטפלת שלך? אני מרגישה חגיגה ,הצלחת לומר לה ישירות דברים ככ חשובים גם את חגגת , עם ים של דמעות , הלוואי עלי ,,,,,,,,, חסר לך מנוע לחיים , את צודקת ,המנוע מורכב מהמון חלקים חלקם גדולים יותר וחלקם ממש קטנטנים כמו ברגים ,ספרי לי מאמי מתי סיימת את הקורס להרכבת מנועים? את רק מתחילה להכיר את חלקם של החלקים שמרכיבים מנוע , וכבר את רוצה לנסוע,,,,,, ככה לא הולך יפתי , ממש לא ,את השאר את כבר יודעת ,וגמלי לא כדאי להמשיך לפני שיפלו גם לי כמה ברגים ,מבטיחה לך שהכל עוד יתבהר לך בהדרגה , ולפני שתספיקי בכלל להבין כבר תהי בתוך התהליך שלך ללמוד כל מה שאת זקוקה לדעת ,את יודעת שאת ממש מפתיעה אותי בכל פעם מחדש ,אם יש משו שאני בהחלט מוכרחה לראות במו עיני כדי להאמין זה-"אין לי קשר עם הגוף שלי" זה אומר שקודם את הולכת ואחר כך הגוף שלך מצטרף אלייך? כי כתבת שהוא לא חלק ממך ,לא ככ מבינה אייך זה מסתדר , אם את לא רוצה את הגוף שלך , תשאירי אותו בבית כשאת יוצאת לך ,,,,, לאן שזה לא יהיה סתםםםםם ,כתבת למטה לבוחרת "שבמובן מסוים כמו שמת מסביבך חומות שלא מאפשרות לך להרגיש את הטוב ולזהות אותו" חומד שלי , עד כמה שידוע לי אף אחד לא מסוגל לראות שום דבר או להרגיש שום דבר כשמסביבות חומות , אבל ,,,,,,,, אם יכול לעזור לך - אני מוכנה לתקוע בשופרות הכי חזק שרק אפשר כדי שהחומות האלה יפלו , אם חומות יריחו נפלו בלי לגעת בהן , גם החומות האלה יפלו , רק מזהירה אותך מראש שתכיני אטמי אוזניים ,לא תגידי לי אחר כל שבגללי נחרשת,,,, טוב חומד , עד כאן היה הקטע של בדיחות הדעת כדי שאולי אצליח לגרום לך אולי לחיוך קטן , כדי שתביני שעם כל הכאב ועם כל מה שעובר עלייך , את בדרך הנכונה ,כשאת אומרת בחרתי בחיים , מבחינתי זה אומר המון , ואני כמובן תמיד איתך את יודעת נכון? אוהבת אותך מתוקה ויקרה שלי חטולית

מבינה טוב את ענין הגוף , אני הייתי מנותקת מהגוף שלי ורק עכשיו אני עובדת על החיבור אלי . מעולם לא ראיתי את הגוף שלי אין לי מראות בבית יש אחת בחדר של הילדים . כשמדברים איתי ראיתי רק עניים ופה אף פעם לא ידעתי מה לבשו שמנו רזו יכולתי לאמר לא היה לה מצב רוח וזהו גם שירדתי במשקל 50 קילו לא חגגתי את הרזון שלי כי לא הרגשתי את זה . ומה שלמדתי בזמן הטיפול שהחיבור הוא מאוד חשוב כי איך את אומרת את לא משאירה את הגוף בבית לכן צריך לעבוד על החיבור בן הגוף לנפש כדי שנרגיש אחד . אוהבת וכל טוב לך

ריגשת אותי נשמה וברור שגרמת לי לחייך, אפילו לצחוק, אהבתי את הרעיון שקודם אני הולכת ורק אחר כך הגוף שלי מגיע, וברצינות של העניין, אני לא מרגישה שהגוף שלי איתי בכלל. אני לא אוהבת אותו ולא מרגישה נוח איתו. שוב חזרה ההרגשה של הליכלוך ששום דבר לא יכול להסיר אותו, גם לא מקלחת במים שורפים... אני יודעת שמשהו חדש מתעורר, לא גילוי חדש אלא רגש חדש, שכנראה אני לא רוצה להרגיש, או שאני בטוחה שקיים שם ולא רוצה שירגישו בו... על כל פנים, אמנם דיברתי על הדברים עם המטפלת, עד כמה שהייתי מסוגלת, אבל בהחלט יצאו דברים. ניראה לי שהיא לא ידעה בדיוק איך להגיב בגלל שהכל היה מאד טעון סביב זה שלא יכולתי להשתלט על עצמי, והיא לא ידעה איך להגיב כדי לא להלחיץ אותי עוד יותר או לא לםגוע בי. לכן גם אין כל כך תגובות מימנה אני לא ממש יודעת איפה אני עומדת. ובאשר למנוע של החיים, כנראה שאת צודקת, כי את התנסית בעניין, אבל אני מרגישה שאני לא יודעת לזהות את הדברים שבזכותם אפשר להגיד על בן אדם שהוא חי במלוא מובן המילה, אז איך אני אדע אם זה יקרה? מה אמור לקרות? מה מרגישים? מה צריך לעשות כדי שזה ישאר? איך רוצים את זה ואיך משיגים את זה? בקיצור מלא שאלות ולא יודעת לענות עליהן. ואחרי זה, איך אני יודעת מה אני אוהבת? ניסיתי המון דברים ולא הרגשתי כלום, לא יודעת מה עוד לנסות.... אין לי עוד רעיונות, איך מוצאים רעיונות? לכל אחד טוב משהו אחר, אז מה טוב לי? בקיצור מורכב ומסובך לי מידי, כאילו אני לא מוצאת לזה תשובות כי אולי מאוחר מידי בשבילי? עד כאן, כתבתי יותר מידי והפצצתי יותר מידי בעיני. אוהבת אותך נשמה בכל ליבי, ומקווה שאת שומרת עליך ומרגישה כבר יותר טוב, דברי איתי אם נכון לך. חיבוק עוטף מכל הלב, שלך - מציאות אחרת

אני באמת גאה בך! יש כל כך הרבה כאב , יסורים מעט נקודות אור ובכל זאת את עושה הרבה אך לא מעריכה או רואה את העבודה שלך... נסית לשבת ולעשות רשימה של שאיפות? מה אני רוצה? בינה כמו שכתבת על הצחוק....ומה דעתך על סדנאת צחוק? מחזקת ואיתך אידה עו"ס MSW טיפול בנפגעות תקיפה מינית

את צודקת ותודה, ואכן נירשמתי ל- 4 סדנאות צחוק. כבר הייתי בכמה סדנאות כאלה והן היוו בשבילי פריצות דרך ענקיות. יחד עם זאת כרגע זה 4 סדנאות אחת לשבוע וזה מאד אינטנסיבי כי הסדנאות מאד מאד עוצמתיות וגם בסדנא אחת שחלה אחת לחודש היה לי קשה להתאושש. פשוט השינוי בעקבות הסדנא הוא מטלטל וחזק ואני מרגישה לבד, לא בטוחה בעזרה של המטפלת כי אני לא נותנת לה להתקרב, כאמור פוחדת מימנה, פוחדת משידור חוזר של מה שכבר עברתי עם המטפלת הקודמת, ובאותו עניין. פריצות הדרך מהסדנאות האילו בדיוק שעליהן המליצה המטפלת הקודמת, גרמו לכך שהמטפלת חוותה כניראה נפילת אגו ודרשה מימני לבחור בין הסדנאות לבינה, ולכן עזבתי את הטיפול. ובאשר ללערוך רשימה של שאיפות או רצונות שלי, אילו רק ידעתי מה אני רוצה הייתי במקום מצויין, אין לי מושג, פשוט אטום, אין כלום..... תודה על המילים החמות, החיזוקים וההבנה... שלך - מציאות אחרת