רע לי וני לא מבינה... - אולי טריגר

הכל קרה בעבר, וההווה כולו מושפע מימנו, כי דפוסי החשיבה שלי מושפעים מישם. ויש המון המון חסכים שהם בלתי הפיכים. טכנית בגלל שהם כבר ממיזמן מתים ומעשית גם אם הם היו בחיים שום דבר לא יכול לשנות עובדות ודברים שקרו, והם גם לא היו משתנים. מעולם לא הייתה לי ילדות, ומעולם לא הייתי ילדה. אולי רק ניראיתי ילדה בגלל הגיל והגודל...., כל חיי איחלו לי שאמות ואמרו לי שלא מגיע לי לחיות, וכל חיי האמנתי להם. והאמנתי לכל שאר הדברים שהם אמרו, לא שווה, לא ראויה, רעה ועוד, ניסיתי להשתפר תמיד אבל היום אני מבינה שלא היה לי סיכוי, כי שום דבר לא היה מרצה אותם. שדדו מימני את הנשמה, והרסו את האני העצמי שלי. והכי כואב בשבילי הוא שמעולם לא הרגשתי אהבת הורים, מעולם לא אהבו אותי אלא העצימו את השינאה אלי במילים ובמעשים ובכל. לא רוצה שזה ישמע כאילו אני מאשימה אותם במצבי אבל כלום מיזה לא הפיך, אי אפשר לשנות דבר מהעובדות האילו, וכל מה שאומרים לי הוא להרפות. להרפות מהכל, אבל צריך משהו להאחז בו, ואני מרגישה שלא נישאר כלום. והתשובה המתבקשת היא להאחז בי. אין דבר כזה בי, אין אני, אני מרגישה שלא נישאר כלום מימני למעט גל הריסות. אז במה להאחז???? בהרס, בחורבן, במה. עד לא מיזמן הרגשתי שהדבר היחידי שחי בי הוא המוות. ואני יודעת שזה רק מודחק ולא באמת השתנה. אז במה להאחז, מה יכול להחזיק אותי אם אני מרגישה שאני כלום ואין בי כלום? סליחה על המגילה וההישתפכות. מציאות אחרת

הי מציאות, מה שלומך? בד"כ אני משתדלת לא להגיב כי אני קוראת את הדברים מתוך הזדהות מוחלטת בלי שיש לי איזשהי יכולת באמת לקחת צעד אחד אחורה ולומר משהו חשוב. בד"כ מצפים בפורומים כאלה שאנשים יעשו את זה באופן אפילו מלאכותי כדי לתת תקווה לאחר (אפילו שדקה לפני כתבו דברים די דומים בעץ אחר...). נראה לי שיותר קל לתמוך באחר מאשר לתת תקווה לעצמך- לא בגלל שאתה מקרה יותר מורכב אלא בגלל שזה אתה ואין לך באמת פרספקטיבה. מתוך הזדהות אומר לך שגם אני מרגישה שהדבר היחיד שחי בי הוא המוות, אבל הייתי רוצה שמישהו יאמר לי דברים אחרים. את הדברים האחרים תמיד הדפתי כי הם תמיד נראו לי מופרכים וטבולים בהרבה סוגסטיה מתוך מטרה לשמר אותי יצרנית כשחלילה לא אפול איזה יום אחד חסרת אונים על הסביבה. אבל כשמישהו אחד מכיוון בלתי צפוי לחלוטין העז סוף סוף לומר את הדברים כפי שהם- משמע שאין לי באמת תקוה- זה שבר אותי ברמות שאי אפשר לתאר. הזלזול הזה שלאנשים כמוני נטולי תקווה אין זכות קיום הרס אותי- כי זה נראה לי לא הוגן. לכל אדם גם על הסף מגיעה איזו ישועה. וזה שהעדר הפידבק החיובי בהכרה בך, בחשיבות שלך בתוך עולם החיים לא הגיע בשלבים הראשונים האלה זה מאוד מעציב ומקומם. כ"כ מכירה את זה לצערי. אבל זה עדיין עיוות של הסביבה ברשלנות בגידול שלך ולא משהו מהותי שלך, למרות שזה נצרב כ"כ עמוק שאת מרגישה שהפגם הוא שלך. כי אם חושבים על זה אם היית בטוחה במוות לא היית כותבת את מה שאת כותבת, כי באופן אולי לא מודע רצית שיגיבו אליך בפידבק שרואה גם את החיים וקצת מתווכח עם הנרטיב שלך... זהו, מקווה שלא קילקלתי או משהו.

האמת היא שכתבתי את הדברים מיתוך מחשבה שאולי עוד מישהי מתמודדת עם אותם דברים ומצליחה להתמודד. לכתוב לי שאילו הייתי בטוחה במוות לא הייתי כותבת את מה שכתבתי הוא שגוי בעליל מבחינתי וגם מאד שיפוטי, כי אני לגמרי בטוחה שחיתי כל חיי עם תחושת מוות מבפנים, כי כך באמת הרגשתי ויש לי את כל הסיבות להרגיש כך. השאלה המתבקשת היא איך אפשר להרגיש אחרת בנסיבות הקיימות? ובאשר לשאר הדברים שכתבת, אני יודעת שכל מה שעברתי לא עברתי בגללי או בגלל שזה הגיע לי, למרות שזה מה שהם אמרו וכאמור האמנתי לכל מילה שלהם. יחד עם זאת גם אם הכל קרה שלא בגללי או באשמתי, זה לא משנה את העובדה שזה קרה. הסיבות לא כל כך משנות, וגם אם אין סיבה דבר שכניראה הוא הדבר הכי נכון להגיד, זה לא משנה את העובדות. ומה שקשה לי הוא להתמודד עם העובדות ולא עם הסיבות ואפילו לא עם זה שאני כבר יודעת שלא הגיע לי לעבור את ה שעברתי..... שלך - מציאות אחרת

יודעת למה כי את לא במקום שהיית אתמול ולפני שנה לאט לאט עם תיתני לזה צאנס תימצאי בך את הדברים שהם לא לקחו . זוכרת שדיברנו על אהבה לילדים תיראי איך זה בה לך טיבעי לא את הכל הם הרסו כי את כל כך נהדרת ולא מפלצת . אוהבת אותך חייבת לעוף עכשיון ומקווה שתיתעודדי אני אדבר איתך מחר חיבוקים ים

קודם כל מתנצלת אם הנימה שלי נראתה ביקורתית, זאת בטח לא היתה כוונתי... מה שהתכוונתי לומר שלפחות אצלי, גם שידועות לי העובדות (שהאשמה לא בי ואין לי חלק במה שקרה) הקונטרה של הסביבה- כמה שהיא יכולה להיות הרבה פעמים בנאלית וחזרתית- יש בה משהו מנחם- לא בגלל שהיא משנה את ההכרה שלך במה שקרה אלא בגלל שהיא מפיגה את הבדידות הזו של להיות בתוך מסגרת שעושה לך רע ואת לא יכולה לעשות דבר. אני הרבה פעמים הייתי מדמיינת את קבוצת התמיכה שלי עומדת מולו. קצת מאוחר מדי, קצת אירוני אפילו אבל איכשהו נותן איזה תחושה אפילו זמנית של כוח מולו. כמו בית משפט שמממשיכים לחזור על הגרסה שלך שוב ושוב גם שאת יודעת אותה כבר בע"פ. אולי עשיתי השלכות מעולמי הפנימי וייחסתי אותם לך מתוך איזשהי הזדהות- כך זה בכל אופן פועל אצלי ואת יכולה בהחלט לא לקחת את הדברים. אבל גם בתבוננות מהצד בכתיבה שלך יוצאים המון עוצמה וכוחות חיים- כך שאני מאמינה שזה יותר הקושי לראות ולהכיר בזה מאשר העדר קיומם באמת. וכן, אני כמעט בטוחה שבכל תחושת מוות יש גם שאיפה לחיים גם אם היא סמויה ומוחלשת. אבל גם את זה את בטח יודעת. להתראות מיה

אני יודעת שאני בן אדם אוהב. קל לי לאהוב אנשים, מקבלת את כולם באהבה וברור שאת הקרובים לי, ילדים וחברות אני הכי אוהבת. זה לא ממלא את הבור שבתוכי. בעצם אי אפשר למלא אותו. אני רק לא יודעת איך חיים עם הכאב הזה. הוא ממוטט אותי כל פעם מחדש. ולהגיד לי לאהוב את עצמי..... אני לא יכולה, אין על מה. אוהבת אותך, שלך - מציאות אחרת

אולי היגע הזמן לתת מקום לילדה? לשאול אותה ולערוך רשימה מה היא אוהבת ולהתחיל לעשות עבורה??? מקריאת ספרים? שוקלד ? גלידה וטיול בגן משחקים?? חשבי על כך איתך אידה עו"ס MSW הפגעות תקיפה מינית

זאת בדיוק הבעיה שלי, אני לא מוצאת שום דבר, לא יודעת איך זה מרגיש כשאוהבים משהו.... מרגישה מטומטמת לכתוב את זה אבל זאת האמת. אוכל על כל סוגיו לא מדבר אלי, (אני אנורקסית אמנם במצב טוב עכשיו, אבל עדיין).... לאכול זה אילוץ. הדבר האחד שהייתי עושה זה ללכת למספרה כשממש ממש רע לי, ועכשיו עם כל מה שעברתי גם זה לא היה אפשרי, זה גם לא משהו שאפשר לעשת כל הזמן.... לא מבינה איך בודקים, ובעניין של ניסוי ותהייה, לא יודעת מה מחפשים. לא מתחברת לזה ולא מבינה את זה, ואני אתחרט שכתבתי את הדברים האילו, זה מרגיש לי פתתי כי אני כבר מבוגרת ובעניין הזה גם תינוק יודע יותר טוב מימני מה הוא רוצה ומה הוא אוהב. פשוט מרגישה חסומה ואטומה בעניין הזה, לא מבינה.... תודה על המילים החמות, שלך - מציאות אחרת