כל סוף הוא באמת גם התחלה חדשה?

ואני מרגישה רע לכתוב כי לא מגיבה וכמעט לא קוראת או נמצאת כאן באופן פעיל והמילים נאלמות מול הכאב של כולן ואני כותבת כי היא אומרת לי לכתוב כי הכתיבה היא האמת שלי המציאות שלי ההגנה שלי היא אומרת להעניק לעצמי מתנות כי הצעדים שאני עושה הם אמיצים היא אומרת לזכור שאני לא לבד לזכור את האומץ לב ואני מנסה לכתוב והמילים בורחות כאילו אם לא אכתוב לא אצטרך להתמודד והאומץ לב נראה שיקרי ומרוחק ואני אנסה לכתוב ואולי ככה להתמודד מול המציאות כרגע אני מתאשפזת אישפוז מלא עוד לא ברור מתי אולי תוך יום ואולי תוך שבועים מחכה בתור וכאילו כל החיים שלי כרגע בהמתנה ואני לא יודעת מה הלאה.. ואני מפחדת וחוזרת בראש לאותם מקומות רחוקים וסגורים ושוב הכל יהיה בשליטה של אחרים אבל זה לטובתי אני יודעת אני מוכנה לזה אני מוכנה להבריא וזה מפחיד יותר משחשבתי וככל שהימים עוברים הכל ניהיה אמיתי יותר והכל מתערבב ובראש התמונות לא נחות לרגע ומה יקרה יום אחרי שאצא משם? אני באמת איהיה בריאה?! אני אצליח לאכול כמו כולם? אני לא אפחד מזה יותר? מה יקרה? מה ישאר? מי אני איהיה? אם לא ילדונת עם הפרעות האכילה.. מה יחליף את זה מה יצליח למלא מקום כזה גדול בחיים שלי? ונאחזת בזה עוד קצת רק עוד קצת להיות חולה רק עד האישפוז רק עוד יום או יומיים רק עוד קצת לא לוותר על החולי הזה.. ואני נגמרת... ואני הולכת להבריא ואני מפחדת שבאמת אבריא... ואני מפחדת שלא אבריא... רק עוד קצת והכל יגמר והכל יתחיל.. אוף..

אני ושאר הבנות כאן, איתך גם ברגעים השמחים.... וגם עכשיו טרום האישפוז..... אני מקווה שהבנות כאן מסכימות שאדבר במקומן ואאחל לך בשם כולן החלמה מהירה.... המון בריאות..... מקדישה לך באהבה, קטע משיר שכתב נתן אלתרמן לביתו תרצה אתר. שימרי נפשך שימרי חייך בינתך.... ילדונת חיזרי אלינו בכוחות מחודשים... בהצלחה ליאור

שתעברי את התהליך הפנימי והחיצוני בקלות המירבית ותצליחי להגיע ליעדים שאת קובעת לעצמך. אני מבינה שיעד מרכזי הוא לטפל בבעיית האכילה לנסות להפסיק להשתמש באוכל כדרך למלא ריקנות אחרת שכוססת בך... ולמצוא שליטה בחייך מבלי לנסות לשלוט במה שאת מכניסה לפה ולגוף. ואכן את שואלת את השאלות הנכונות מה ימלא את העיסוק הזה? ומי תהיי אם לא תהיי הילדונת הפגועה והחולה? אני משוכנעת שהתשובות שתמצאי במהלך הדרך שתעשי יהיו יצירתיות מפתיעות מלהיבות ומלאות תקווה. אל תפסיקי לשתף אותנו. ושוב שיהיה רק טוב . יש לך הרבה אומץ. ומכאן האמון שלי ביכולות שלך.

באיזה הפרעת אכילה עסקינן? (בולימיה, אנורקסיה, אכילה כפיתית...)

ילדונת יקרה אני מתפעלת בכל פעם מחדש מהכוחות שלך..מהאומץ שלך. שולחת חיבוק גדול..ומאמינה בך וביכולת שלך לצאת מהמסע הזה מחוזקת. חושבת עליך דמעה

תודה על המילים על האמונה על הכוח שאתן נותנו לי.. אוף למה כולם רואים את הכוח שבי ואני רואה רק תחולשה.. ואני נאבדת .. אני מפחדת כל כך מפחדת אז לא הלכתי היום לאישפוז יום... אולי כדי קצת להרחיק ממני את המקום הזה שמזכיר לי בכל שניה שתכף הכל ישתנה... ואני אפילו לא מצליחה לצלצל להודיע שלא מגיעה גם כי מפחדת שכבר יש תאריך לאישפוז ומנסה לדחות עוד קצת את הקץ... אוף.. בא לי לבכות.....