שדים צהובים מתוך הקירות

כמה שלא גירדתי, טיחתי צבעתי- יום אח"כ הם שוב מופיעים כאילו כלום. לא יודעת למה אולי רטיבות ואין לי חשק אפילו לפנות לבעלת הבית, אני לא יודעת כבר לפתור בעיות שקשורות בתקשורת עם האחר, לא רוצה תקשורות וככה מתעקבים המון ענינים פרוצדורלים נוספים והפסדים איומים וחשבונות שלא משולמים ומשכורות שלא מגיעות אלי ואני טובעת בתוך הסיד הלבן הזה ונראית כבר באמת כמו משהו מת. לא מישהו אלא משהו. במקום לבדוק מה קורה שם בפנים אני אשים איזה סתם טפט ארור ואכסה את כל השדים האלה. וככה בדיוק חיי נראים- טפט מקולף שמסתיר את הפתח לגיהינום. ואני מצטערת שלא הגבתי לכן בסוף צדף, שחף וחטולית. זה פשוט כבר היה יותר מדי בשבילי הגעתי לנקודת שבירה. הרגשתי איזשהי נזיפה קולקטיבית על חוסר ההתמודדות שלי על הנפנוף שלי במוות וכאילו איזה השמת האחריות שלי על הסביבה. וזה לא מה שהתכוונתי לומר. היו לי טענות נגד נטישת הסביבה ברגע שהטראומה ממש התרחשה, במצב הפניקה החרדתי הנורא שאתה רועד כולך ולא מבין מה קרה. העדר התיחסות לגסיסה הנפשית הזו להתפרקות הזו. אני אחזתי אנשים במצבים האלה. זה היה מצב חריג- פעם ראשונה בחיי באמת ביקשתי עזרה וקיבלתי אותה מאוחר הרבה יותר רק שקצת התייצבתי וגם כן בקושי. אבל מאוחר מדי משום שהטראומה כבר נחרצה בתוך המוח שלי וסמוך לידיעה שלא הושיטו לי יד. וזה מה שדרדר אותי מטה והעצים את הדחף הזה למות. זה יכל להיות מתון יותר עם תמיכה. ונפגעתי מהאמירה כאילו האובדנות שלי זה באשמתי שאם הייתי באמת רוצה הכל היה נראה אחרת. הרי כל חיי לא שכבתי במיטה שבועות רבים, לא התאשפזתי, לא לקחתי סמים או סיכנתי את עצמי למרות שזה היה הדחף המיידי שלי. למדתי מקצוע והרחבתי את הידע בתחומים שונים, הצלחתי מאוד בעבודה, התנדבתי, תרמתי המון לחברה ולסביבה- מה יכולתי לעשות יותר מזה? דחיתי את הקץ כל פעם מחדש אמרתי ננסה נאחז בציפורניים אולי הטוב עוד יגיע, פעלתי וניסיתי וניסיתי וניסיתי וניסיתי וניסיתי לעזזל כ"כ הרבה שנים ניסיתי והמשכתי למרות שלא היו בי שום כוחות. ולשמוע תגובה כזו שאני לא מתמודדת ובוחרת בדרך הקלה זה פוגע כ"כ. יש כאב שלא ניתן יותר לסבול ואני לא מסוגלת יותר לשאת לא מסוגלת יותר, לא מבינה איך אפשר להרים אותי איך אני יכולה להרים אותי אם אין כבר אותי? אין לי היכולות האלה לחיות להחזיק מעמד באמת עשיתי כל מה שיכולתי הגנתי על צאצאים מפני הבאתם לעולם הגנתי על בני זוג פוטנציאלים מתוך תחושה מוסרית שהם ימנעו ממני את המימוש של המשאלה הזו כי אני לא רוצה לפגוע בהם, שלא יכנסו למשוואה הזו. נשארתי לבד אבל נקיה מצפונית לא העברתי את הרע לאחר. אז אני לבד ואפילו לא יכולה לאמץ כלב או חתול מתוך אחריות כלפיהם כי מרגישה שאין לי עתיד וזה לא הוגן כלפיהם. אני רק רוצה להפסיק את הכאב הנורא הזה את הגיהינום שלא מפסיק אפילו לשניה אז בבקשה אל תבקרו אותי הדבר האחרון שעוד נותר לי בעולם הזה זה לפחות הזכות להביע את הכאב לפחות להוריד את הפלסטר הזה מהפה בלי שיבקרו אותי על כשלון מוסרי, על המילים הקשות. אין לי יותר תקווה ואני לא מנסה לסחוט מכם שום אהדה באמירה הזו. מבחינתי אני לבד ואפילו צל כבר אין לי, לא השתקפות אלא רק שקיפות. ואני יודעת שאני אדם טוב ורוצה למות כשאני עדיין טובה, רוצה למות בכבוד. ואני לא בטוחה כבר שאתם כאן בשבילי רוצות אותי פה אבל הכתיבה עצמה היא סוג של סם הרגעה אז גם זה בסדר. עצוב לי שאני כבר לא מבקשת יותר עזרה מאף אחד כי אני כבר באמת לא רוצה. עצוב לי על הבחורה הזו שלא הצליחה באמת לממש את עצמה בחיים האלה אבל אפשר להגיד גם שלאור התנאים הבלתי אפשריים האלה אני אולי אפילו סיפור הצלחה למרות שאני מרגישה כשלון גמור, ושוב הדמעות ושוב הדמעות ושוב הדמעות רק בזה אני מומחית גדולה איך הן נשפכות משתחררות בלי שליטה בכל רגע והן לא משחררות אף פעם רק מזכירות לי שיש עוד מלאי אינסופי שמחכה, יכולה אולי להיות בוכה מושתלת בהלוויות או בטקסים עגומים קצת להעלות את מפלס העצב להזכיר לאנשים שיש להם יכולת כזו שישתמשו בה יותר, אין לי יותר עיניים נמחקו לי העיניים יש לי רק דמעות בוכה בכל מקום ברחוב באוטובוס, בסופר בהרצאות ובחצרות המלכות. איפה עדיין לא בכיתי לא יודעת. שוב סליחה שאני פה. וממש לפני רגע עוד מישהי ניסתה להחזיר אותי בתשובה- יאוש מזמין נסיונות רבים כאלה ואני צריכה להדוף אותם בעדינות (אולי כבר מספיק עם העדינות) רוצה להאמין בי ולא בו. לא אהבתי את התסריט שהוא כתב לי. אבל בעצמי לא יודעת לכתוב שום תסריט מוצלח.

צר לי שכך את מרגישה עם מה שכתבנו/תי לך אני לא חושבת שמישהי מאיתנו התכוונה לנזוף בך או להאשים אותך אני בכל אופן בטוח שלא הדברים נכתבו מתוך ניסיון לעודד, לתת תקווה לגבי מה שכתבתי על הדיבור בנושא המוות כתבתי רק את מה שאני מרגישה וחושבת בדיוק כמו שאת כתבת את מה שאת מרגישה וחושבת זה טבעי שלאנשים שונים יהיו דעות שונות וזה לא אומר שאחד מהצדדים מאשים את השני או נוזף בשני אני מצטארת שכרגע לא יכולה לכתוב לך יותר פשוט חייבת להתארגן ולרוץ ללימודים שולחת חיבוק שחף

תודה אני יודעת שהתכוונת לטוב ולעודד אבל נורא בקלות אני מרגישה בשנה האחרונה מכל כיוון אצבע מאשימה על זה שעדיין לא הצלחתי להתאושש כאילו כעס כמה אפשר כמה אפשר כבר להיות חסר אונים תקופה כ"כ ארוכה ועוד מישהי שהיתה תמיד לוחמת אמיצה. אבל גם לוחמים נשברים בסוף שמשהו לא אוחז בהם כמו העץ שבגינה לידי לא עמד בזה, ניסיתי לקשור אותו למעקה לא הייתי מוכנה לקריסה הזו, הוא עדיין חי. מה שאולי היה קשה לי האמירה כאילו באובדנות שלי אני מפקידה אחריות על האחר. הסביבה הקרובה יודעת שאלו המחשבות שלי אבל לא ציינתי שום מועד ומקום רק תחושה. והרגשתי כאילו אין לי זכות אפילו להביע אותה שאסור לומר לי אפילו שרע לי כ"כ. בעצם אני מסכימה לגמרי- כמה כוחות ואמפתיה כבר יש לסביבה? אבל זה השאיר אותי מאוד לבד כי זה הפך אפילו את הזעקה שלי לבלתי לגיטימית. ושוב זו בעיקר הרגישות שלי וכל דבר אצלי הוא טריגר והאמון נורא שברירי ומתפורר בקלות בשנה הזו. ואני שוב מודה לך וסליחה שכעסתי.

קראתי אותך ואת הסימבוליות שלך על הקיר שלך שכמה שאת לא מסיידת אותו וצובעת הרטיבות מופיעה והקיר מתקלף ואז את שוב צובעת וחוזר חלילה אין לך חשק לפנות לבעלת הבית לסדר נזילה פנימית שמתרחשת.. מיתר יקרה, אולי את מבזבזת זמן מיותר בלסייד את הקיר מבחוץ מאשר לגלות את שורש הבעיה ולפתור אותה? הקיר שלך הוא ראי הנפש שלך- מה ייתן לך את הכוחות הנפשיים ללכת לבקש עזרה יסודית? לחפש את מקורות הבעיה שמרקיבים מבפנים זו אמנם קשה יותר מאשר סתם צבוע את הקיר "מלמעלה" הכי קל זה לצבוע מבחוץ את הקיר אבל מה? למחרת הרטיבות חוזרת ואיתה גם הדמעות..והייאוש. שולחת לך חיבוק ((((((((((((((((מיתר)))))))))))))))))))))))))) ואם לא תוותרי תגלי שניתן לסדר כל בעיה גם אם היא פנימיתגם אם מאוד קשה לגלות אם רוצים- הכל אפשרי רק צריך כוחות סבלנות וזמן..

אני כותבת לך ושוב הדמעות הארורות האלה מציפות את עיני למה לעזזל אני לא יכולה להיות פעם אחת חזקה ולהתאפק למה כל הסכרים האלה עולים על גדותיהם. פתאום חשבתי בעקבות מה שכתבת שאולי גם הקירות שלי בוכים ואף אחד מהדיירים כל השנים לא נתן לזה את הדעת פשוט טייח וסתם להם את הפה. וכ"כ הרבה דמעות היו שם ואף אחד לא שמע אותו לא חשב לרגע שצריך לעצור רגע ולבדוק מה קורה שם בפנים בתוך הצינורות הפנימיים. ואני תמיד רואה את הפנים בכל יצור חי, בכל יצור דומם, משהו קורה שם ואני רואה אותו מנסה לתת לכל חפץ אצלי בבית את המקום שלו שירגיש בו הכי נוח כי לכל אובייקט יש נשמה. אבל אני גם רואה את הפנים החרב שלי ומרגישה אותו ובגלל שמרגישה אותו כ"כ טוב יודעת שאין לו כבר תקנה. יודעת את עצמי יותר מדי טוב ולכן כבר לא חושבת שמישהו יוכל להפתיע אותי יותר. הסימבוליות עכשיו בתוך ההכרה היומיומית שלי כבר עולה על גדותיה ולכן הדמעות לא מפסיקות כי לכל דבר יש משמעות לגבי- כאילו כל העולם הופך לסימבול אחד גדול שממחיז לי את חיי הפנימיים העלובים. אוסף של הקשרים ואסוציאציות עגומות אודותי. כמו חלום שמפרשים אח"כ אבל אצלי זה כבר קורה בערות. ומשהו בנפש מאוד מתרחב מצד אחד כאילו כל העולם נכנס פנימה אבל מצד שני אני חושבת שכל זה אולי סתם מקרי ואני רק עושה הקשרים פתטיים כדי לצאת מהבידוד שלי מול העולם. את מוכנה לחבק שק דמעות דביק? אני כבר רק עננה מטפטפת לא יותר מזה. אי לא יודעת מאין יבוא כוחי לעזור לי, לבקש שיעזרו לי. שוב דמעות דמעות דמעות. תודה לך סמויה על נדיבות לבך.

אייך עולה בדעתך שאנחנו נוזפים בך ? ממש אבל ממש לאאאא התגובה שלי באה ממקום שרציתי לעודד אותך בלבד להראות לך שאני כן מאמינה בך ובכוחות שלך לנטוע בליבך כוח נפשי כדי שלא תתיאשי כדי שאולי תרגישי שאת לא לבד , שאנחנו כאן כדי לתמוך בך ולתת לך כוחות להמשך התמודדות להרים לך את המוראל אחרי הנפילה שלך -(יומולדת ) כמו להגיד-אני משתמשת במנוף להרים אותך יותר גבוהההה שתראי את הדברים גם ממקום טוב יותר חיובי יותר , ממקום שאולי אפילו קשה לך להתחבר אליו, שכן יש טוב ,אך בשום פנים ואופן לא נזיפה מה פתאום ? מצטערת נורא אם כך הרגיש לך מתנצלת מעומק ליבי שולחת חיבוקים רכים וחמים חטולית

הרגישות שלי בזמן האחרון הופכת כל רצף מילים לטריגר. אולי כי מצאתי במקום הזה כ"כ הרבה נחמה זה היה לי מכאיב. למען האמת לא חשבתי להשאר פה לא חשבתי שאצליח להשאר באיזה מקום כ"כ הרבה זמן ואז כשמשהו הוא משמעותי אז יש יותר סיכוי להפגע ואולי זאת הסיבה שאני לא נוטה להשאר זמו רב. היו פשוט כמה ביטויים שהיו לי קשים לשמיעה ואני יודעת שהכל בא מכוונות טובות פשוט המסנניים שלי לא עובדים כמו פעם. אני לא זוכרת כבר מה נאמר אבל כאילו כשנאמר לי 'אם אין אני לי מי לי'- אני פירשתי את זה- 'הסביבה לא חייבת לך כלום את צריכה לעזור לעצמך, אל תצפי מהסביבה שתעשה את זה בשבילך'. וזה נורא פגע כי זה נתן לי הרגשה שאסור לי לצפות שיעזרו לי כדי להתרומם אני צריכה לעשות את זה בעצמי. והייתי נורא מופתעת משתי סיבות: אחת כי באמת אין אני לי- אין אני שתעשה את זה כי אני כבר לא קיימת יותר בשביל עצמי אין לי תודעה יותר. ושתיים כי אני לא יודעת איך עושים את זה. לכן זה השאיר אותי חסרת אונים ופגועה כאילו גם אתם כבר נואשתם ואומרים לי את מה שכל העולם מנסה לומר לי כבר שנים- אין לך תקווה. כי מאיין יבוא עזרי אם אין שום קולטן אחד אצלי שיכול להסתייע? מאיפה יהיו לי כוחות? בשביל לצאת מהתהום צריך איזשהו פרור אמביציה ואין לי. אני צריכה מישהו שילחם בשבילי כי חיי אינם חשובים לי יותר אי לא מצליחה לגייס כוחות מבפנים אני לא יודעת במה להתלות יותר, במה להאחז ולא מתוך איזו בכיינות ילדותית. אבל אני לא מאמינה כבר באף אחד לכן אין סיכוי לאף אחד גם שילחם עבורי. אני באמת לא יודעת מה לעשות חטולית אבדה לי דרכי ואני גרועה בניווטים. אבל תודה לך הרגישות והטוב המפעים שבך. זה באמת מיוחד במינו.

טוב לראותך כאן!!!! אז זהו החלטת כנראה להפסיק לטייח.... שמת את הקלפים על השולחן אולי פספסתי משהו? אני משוכנעת שאף אחד לא עברת על כלל בסיסי .... שפוטיות! ואני מאמינה לדברים שנאמרים כאן כולנו במטרה אחת... להיות אחת בשביל השניה.... לחזק ולתמוך... להיות פחות לבד ועם זאת את מרגישה נזופה...אולי דחויה? יקירה את חשובה ויקרה כאן מקווה שתבחרי להאמין לקחת את הדברים ולהמשיך להיות חלק מאיתנו אט אט להרגיש יותר בטוחה איתך אידה

רק עכשיו ראיתי אני מן מתנתקת כזו לא חושבת אף פעם שאחזור אבל... תודה לך אידה, אני לא ממש חושבת שאני מטייחת כי הכל כל הזמן בראשי כאילו ההכרה בפגיעה לא מפסיקה מהרגע שאני כמה עד שאני הולכת לישון ואז החלומות האלה. אני עדייין בזמן עבר לא בזמן שלכם אין לזמן שום משמעות אז אני דוחה את מה שלאחרים נדמה שהוא ההצלה היחידה. מי אמר למה אני צריכה להשתכנע בנרטיב הזה. אבל אולי מה שאני צריכה זה דווקא מטפל שמומחה באובדנות ולאו דווקא בפגיעה מינית. אולי רק מטפל כזה יוכל להתמודד באמת עם הדבר הזה שקשה כ"כ לכולם להכיל? שמחה שאת פה אידה יקרה לנסות לתת לי הרגשה שאני שייכת. אבל אני לא אהיה שייכת באמת לעולם.