עצוב לי
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
בודד לי, אני לא יודעת מה נכון לעשות, האם ליצור שוב קשר עם המטפל? התלות הזו שנוצרה אני לא רוצה בה - אבל היא לא ממש שואלת אותי. הלב שלי והגוף כל כך זקוקים לקשר ההוא לתחושת הביטחון שהיתה שם. והמוח שב ומספר לי שצריכה להיות מסוגלת להתגבר על זה, ולהתחיל ליצור לי את הדבר ההוא בחיים האמיתיים... אבל עם מי, לא קיים הבן אדם הזה שישב ויקשיב לי וממש ממש יתעניין ויתן לי הרגשה שאני ניפלאה אלא אם כן אשלם לו... וכבר שיכנעתי את עצמי שזה בסדר לשלם למישהוא בשביל זה. כמו שכשאני רוצה להתפנק אלך למסעדה טובה, או אקנה לעצמי בגד, או שאלך לספא. בכל המקרים הנ"ל אצטרך לשלם למישהוא שעישה לי טוב, שיפנק, או יפרגן לי. זה לא הופך את זה לפחות טוב... אבל האמת שכרגע אין לי כסף - לא לשמלה, לא למסעדה, וגם לא למטפל.
היי ליז לפעמים את כותבת מילים שנדמה כי יצאו מהלב שלי החיים האמיתיים? מהם בכלל תחושת ביטחון ,תחושה שיש מישהו שמקשיב ושומר ככה פתאום לדעת שיש מישהו כשנופלים מישהו שאפשר לרוץ אליו והוא יכיל את כאבינו, אחרי שכבר יש בלתי רפשרי כמעט אחרת וכן זה בהחלט ממכר ותלותי והלואי והיה איזה כפתור שיפסיק את זה מפסיקה להלחם מפסיקה ומה שיהיה יהיה תלות או לא, לא איכפת לי ליזוש ,בואי נאמץ את האמונה שאם אחרים הצלחו גם אנחנו ניהיה שם והליווי הזה שאנחנו מקבלות היום הוא זמני . שולחת לך קצת מהאמונה הקטנה שיש לי בעצמי רות
כל כך צודקת, גם חשבתי עלייך כשכתבתי וקיוויתיבתוך ליבי שהדברים שאני כותבת לא יקחו ממך את שארית התיקווה כשתקראי אותי במצב כזה. ורציתי להוסיף משהו מחזק אבל היו בעיות בפורום ולא הצלחתי להכנס שוב... אז הנה עכשיו ההמשך: כשכתבתי את זה רציתי להוסיף אחד השירים שכתבתי בזמנו-כשהייתי שקועה עמוק בטיפול. חשבתי שהשיר ההוא ייצג את אותה התחושה, וכשקראתי את השיר, וראיתי את העוצמות, הבנתי שמה שכתבתי לך בשירשור מוקדם יותר, ש"זה אמנם לא נעלם אבל העוצמות של הכאב והגעגוע נחלשות". אכן נכון. ראיתי לבן על גבי שחור ש"אני כבר ממש לא באותו מקום" כך שאני יכולה בהחלט להעביר אלייך את התיקווה והאמונה שזה משתפר, שההתמודדות לאחר שעוברים תהליך טיפולי מוצלח בהחלט נעשית קלה יותר. תודה שאת כאן, תודה על העידוד, וממליצה לשמור את כל הדברים שאת כותבת ותראי בעוד שנה שנתיים את ההבדל. (הטיפול שלי נפרס על כמעט 3 שנים - בהחלט צריך המון אמונה והתמדה ובעיקר אומץ - כדי להגיע לנקודה שבה אפשר להסתכל לאחור בסיפוק-זה ממש לא קסם)
היי ליזוש מצד אחד היתי רוצה להגיד לך שאם הצורך עדיין כל כך חזק זה אומר שכנראה עדיין משהו לא הושלם שעדיין יש בך את הצורך הראשוני הזה בתלות שעל מנת שהוא יחלש את צריכה להיות בתוך התלות ולאט לאט להגיע מתלות לעצמאות בתוך התהליך הטיפולי זה תמיד קורה כשבתור ילדים אנחנו לא מקבלים את אותה התמיכה שלה אנחנו זקוקים כשהצורך הזה בתלות לא נענה בילדותנו ומצד שני, כשאין כסף זה כל כך בעייתי ומתסכל ובעצם אין אפשרות לקבל את מה שאת זקוקה לו מחבקת אותך ומקווה שהמצב הכלכלי ישתפר ותוכלי לבחור את מה שמתאים לך לא מתוך האילוצים הכספיים שחף
עצוב לי לשמוע שבודד לך.... מקווה שיהיה לך יותר טוב.. סמויה
שלמרות הקשיים הכספיים תנסי לחזור לטיפול אם את מרגישה צורך בו. זה מאוד חשוב לנפש שלך. אם רק כסף זה הבעיה תנסי לדבר עם המטפלת שלך על הנחה או דחיית תשלומים. אולי היא תוכל להתחשב בך ובנסיבות העכשוויות. אני יודעת שיש מטפלים שמתחשבים. הרי אנחנו עכשיו בתקופה של מיתון. אולי הגיע הזמן שיורידו קצת את התעריפים.. אז, שיהיה רק טוב ושתצליחי להתגבר על הקשיים... סמויה
ליז יקרה, אני שומעת אותך מתייסרת, מחזיקה חזקלא להזדקק לבקש עזרה זו חולשה ואני שואלת ...למה בעצם? למה לא לתת לעצמך את מה שאת צריכה? למה לחכות למשבר? להגיע לתחתית כשאי אפשר יותר? להפגש עכשיו עם המטפל עבורך...יכול להיות כמו לקחת ויטמין או חיזוקית...(גם פעם בשבועיים-שלושה) ולזכור תמיד שבקשת עזרה זו לא חולשה...להפך זה כוח, לגבי התשלום.... יש דברים שצריך אדם נטרלי בעל מקצוע... אף אחד לא יוכל לתת לך כמו בעל מקצוע וזה שיאצו, רפלקסולגיה, מסג', ספר, מניקור, איפור, רופא.... ובטח טיפול נפשי... אז למה לפחד מהתשלום...זו לא מילה גסה.. בעל מקצוע שמשקיע בעצמו, במקצוע ובלקוח יתן את הכי טוב!!! ולא בגלל הכסף תאמיני שזה אמיתי!! תפני לעצמך.... אידה
