אין נושא,אולי טריגרים

בשבועות האחרונים אני מרגישה נורא,טריגרים,כאבים,זכרונות, עובדן ,דברים גדולים שקוראים לי, אני כואבת ומרגישה נורא,האמת אין לי מוסג כמה עוד אפשר להחזיק מאמד,כמה עוד כוחות נוטרו לי. החסיפה הגדולה אל החיים שלי,אל זה שאתם יודעים ממה קורא איתי ומה אני אוברת,יש פעמים שאני ממש מצטערת שהכל יוצא החוצה בכאב גדול מידי,אני מוטשת,ממש ממש מוטשת,לא מצליחה לישון,לא מצליחה לאכול,נראת כמו שלד של עצמות שאני במו ידי גרמתי לכח. אני מרגישה אשמה ומושפלת,אני מרגישה שאני מפלצת שיש לה קרניים,קורבן של החברה,קורבן של האנשים שהתלוננתי אליהם באבר,קשה לחיות שם,קשה שניפגשים אם האבר ואם האתיד ורצף של ארועים קשים שלא מספיקים לנוח מהם,הקצב של הדברים שקוראים בחיים שלי הוא נוראי,האשמה שאני מרגישה,הבושה,החולשה,הכל שכל כך מציף וגורם לי לטבוע או להיכנס לכונכיה... בחיים שלי גיליתי כמה אף אחד לא נתן לי להתפתח למקום חיובי,שצריך ללמוד בגיל 28 את מה שאחרים מגלים בגיל 14 15 16 וכ'ו... אני לא מצליחה להחזיק את הכל לבד,אם כל השיטוף שאני נותנת כאן,כמה שרוצים לעזור,אני עדיין גוססת,קרובה לעצמות של אמא שלי, כל כך קרובה. יש שאתם אומרים שאני לא אשמה, יש שואמרים כל כך הרבה דברים ואני מרגישה ליפעמים כמה קלישאטי זה בשביל החיים שלי,כמה בעצם הכל קשה למימוש. אני שוכבת במיטה וקמה,רוח רפעים אמיתית,רוח רפעים וצל נוראי שנירה בדמות של עמית,דמות של מוות כואב לי לרשום אכשיו,כואב לי לרשום את מה שקורא איתי,את העצב הנוראי הזה,הדמעות כואבות,הגרון סורף,אין לי כבר עיניים ,רק עיגולים שחורים,מפחיד אותי לראות אותי,זה לא אני,זה לא אני. לא יודעת מה אני אומרת בזה,לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלכם, נכנסת לחיים של אנשים ומנסה לאדוף את כולם אכשיו,מנסה שיגידו לי שאפשר להניח את הראש ויומרו אליי כדיש,"ידגדל ויתקדש..." כואב לי,כואב לי,כואב לי,כואב לי ואני צריכה עזרה,ולא יודעת כבר להגיד איזו,ואם בכלל אני רוצה אותה. אתם שומעים אותי נכון? אתם מרגישים את הכאב שלי? תקופת זמן של חיים בתוח הפורום, נירה לי ששנה,שנה שלמה שיש בהם גם רגעים יותר טובים,יותר קלים, אבל מאז גם אברו וניהיו נפילות גדולות וכואבות,זיכרונות של אמא, אני רוצה חיבוק של אמא,חסר לי כל כך, אבא מתעלל, גרוש מתעלעל,ילדים שלי שלא איתי,מחלה ,אישפוזים,חתונה של אחי,פגיעות בגוף שלי,חברים של הגרוש שלי.... אני בובת סמרטוטים,זונה של החיים, אפשר לעשות בי קרצונם,כי אני כנירה מזמינה את זה,ושוב אשמה... הגוף מסוחרר,הראש מסתובב,הרחם כואבת,הצלעות מסומנות, אחים שבקושי רב מדברים איתי,חוסר במשפחה ומה אני בסך הכל רוצה? שיואבו אותי באמת,שיחבקו אותי באמת,או מנגד שישבו אליי שבעה, אני חושבת שאני כבר התחלתי...

עמית היקרה כל כך כואב לקרוא את כל הסבל שאת עוברת החיים כל כך יקרים וכל כך שבריריים תשמרי עליהם טוב טוב כולנו נמות בסוף כולנו נהפוך לאפר ועפר הגוף אני מתכוונת הנשמה היא נצחית תחשבי על כל היסורים שעוברים עלינו כאן כעל מכונת כביסה ענקית שבה אנו מתמרקים מכל עוונותינו.כדי למרק את הנשמה שלנו יקרה.את אולי חושבת שאת חלשה וחסרת כח.אך מי שקורא טוב טוב מבחין כמה שאת חזקה ואמיצה.אל תוותרי תחשבי על העתיד על הילדים שלך מגיע להם אמא חזקה ובריאה ואוהבת. אני מאוד מבקשת ממך שתקחי את עצמך בידיים אני מתפללת בשבילך שהשם ישלח לך הרבה אור ושעוד תדעי הרבה שמחה ואושר בחיים שלך. ממני :)

עמית - אני יודעת מזה להרגיש מנודה ובודדה וכל שאר הרגשות שנלווים לכך.. עד כמה שזה נשמע קלישאי- האם יש איש מקצוע שעוזר לך? את מתארת סבל נורא בהווה שהוא המשכיות של העבר. את ממש סובלת.. ורואים במכתבייך כמה קשה לך וכמה הסבל הוא נורא. הלוואי שתתקלי בעזרה הנכונה אולי של איש מקצוע לא ממש יודעת כי אני בעצמי צריכה לא שאני מתנשאת או משהו. הלוואי וגם אני אמצא.. אולי זה יביא לשיפור באיכות החיים. מאחלת לך בהצלחה ותהיי חזקה!

עמיתוששששש חומד הכאב שלך זועק לשמים , שומעים אותו בכל מקום , יפתי , את נמצאת בטיפול , שם, בטיפול , כל הכאב יוצא החוצה , שם כל הפצעים יתרפאו לך עם הזמן , נכון שזה מלווה בהמון המון כאב של זכרונות ,אבל רק כך תוכלי להירפא ממנו ולחזור הביתה אל הילדים האהובים שלך שמחכים לך בהמון סבלנות , זכרי שאת עושה ה כ ל , אבל ממש ה כ ל למענם וגם למענך כי גם לך מגיע להרגיש אחרת ולא כמו זונה של החיים ,מגיע לך הכי טוב שיש , ומגיע לך להרגיש אהובה ורצויה , ומגיע לך להרגיש אמא שאוהבים אותה , כדי שתוכלי להרגיש כל מה שמגיע לך את חייבת לעבור דרך כל הכאב הגדול שאת עוברת עכשיו כי רק אחרי שהכל יצא מתוכך ,תוכלי להרים ראש בגאווה , תוכלי באמת סוף סוף להבין שכן מגיע לך , לא בחסד אלה רק בזכות, מאמינה שעם כל הכאב שקורע אותך עכשיו יש לך כוחות הנפש לעבור את הכל , השם לא נותן לנו לעמוד בשום נסיון שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בו ,תחזיקי מעמד חומד , עוד מעט הכל יהיה כבר מאחורייך , הכל יהיה היסטוריה ואת תרגישי אחרת לגמרי שולחת המון חיבוקים חמים מכל הלב מתוקה ומחזיקה לך אצבעות שהכל יעבור ויהיה עוד מעט מאחורייך , תחשבי כל הזמן על הילדים הם יתנו לך את הכוח לעבור את הדרך הלא קלה , חטולית

יום אחד,רק עוד כמה שעות דיברתי,אמרתי שאני צריכה עזרה שאין יותר כוחות לסבול,כי קשה מידי מפחיד אותי,אבל מחר אני כנירה אולחת להיתאשפז,ליפנאי שיהיה מאוחר מידי,המחשבות האובדניות פעילות,הכאב הוא עצום,ורצו היום,אכשיו,אבל מפחיד לי להיות שם בלילה,מפחיד לי שאני מאחזבת את כולם,את הילדים שלי,את הצוות כאן,אבל... הסבל הוא נוראי,כבר אמרתי שאני נראת כמו מוות מפחיד לי,באמת מפחיד לי... תהיו איתי מחר? תחזיקו יחד איתי את היד?

עמית יקרה עמית אמיצה ,כל כך הרבה כאב, סבל.... פחד השפל ותחושות קשות של חוסר ערך.... הפציעה עמוקה...כואבת ועדיין מדממת... עדיין יש לטפל... להפסיק את הדימומום... את הדלקת הקשה... לאט לאט יחלימו הפצעים....יגלידו... תיהיה רווחה- הקלה... אך תשאר צלקת... שאפשא לחיות איתה איתה ולא בתוכה חזקי ואמצי אל תתייאשי עברת דרך ארוכה באומץ רב בגבורה ואין דבר שימנע ממך לנצח איתך אידה