לפתוח הודעה חדשה

אני כותבת ואני אשכרה רועדת לא זוכרת מתי הייתי כאן באופן סדיר לרוב כתבתי בין אישפוז לאישפוז אז זהו שבוע ויום עברו מהשחרור מהשחרור האחרון לא משנה כמה קשה בחוץ אני לעולם לא אתן שיכניסו אותי שוב למחלקה ההיא כל עוד נשמתי באפי ה' איך איך איך אדם שפוי מביא על עצמו התעללות כזאת? איך אדם בריא בנפשו גורם לעצמו סבל מתמשך פוגע בגופו כפי שפגעו בו אחרים ומביא את עצמו למקום מלא פסיכוטים (וסליחה על האמירה זה לא מתוך התנשאות) איך אדם ככל האדם מביא את עצמו להיות קשור יומם וליל במחלקה סגורה כי לא יודעים איך להתמודד איתו איך מאדם בריא בנפשו הוא הופך את עצמו לחולה קשה שהדרך של המטפלים היא פשוט להעביר אותו למוסד כרוני סגור כי כולם מאבדים יכולות לעזור לו. אז החלטתי שלא עוד ואני מעדיפה להיות בחוץ עם כל הקושי שיש בזה והאמת שזה קשה בעיקר אחרי כל כך הרבה אישפוזים והיכולת להתרגל למקום ההוא להסיר אחריות ולחיות מסיגריה לסיגריה מקשירה לקשירה. אני אדם בריא אדם סובל פגוע אבל בעיקר פגוע כבר מעצמו. איך איך זונדה הפכה לפיתרון? איך מישהו מביא את עצמו לשקול 24 קילו? והשנאה שיש לי במשקל 24 קילו תיהיה אותה שנאה שיש לי במשקל 50 אז מה זה משנה? הרי המטרה שלא יראו אותי ובמשקלים כאלו רואים אותי יותר- אבסורד ועוד חברה הלכה לעולמה 3 במספר מאותו מחזור דאמט עם האנורקסיה הזאת בסוף הופכים אותנו לסטטיסטיקה ביום שהתעוררתי והבנתי שאין לי אשמים במצב שלי הכל בחירות שלי מודעות יותר או מודעות פחות הן שלי וגם העזרה תבוא רק ממני וכל כך צריכה עזרה עכשיו ולא על ידי לצעוק שאני רוצה למות ולא על ידי האוכל ולא על ידי פציעה עצמית או ניסיונות אובדנים. אני צריכה עזרה בזה שיקשיבו לי שהיו שם איתי שיעזרו לי להתמודד עם מה שקרה עם כל הבילבול שיש בזה לא צריך לצרוח שרע לי בדרכים מעוותות ישמעו אותי אם אני רק אגיד שקשה לי. אני מפחדת לחחיות... הרבה יותר מהמוות כי אליו התרגלתי ואני לא רוצה להיות רגילה למוות אני רוצה להתרגל לחיות.... ואני לא איהיה שוב קיצונית ואגיד שמעכשיו הכל טוב כי זה רחוק מהמציאות כי עכשיו קשה הרבה יותר מבאישפוז כי עכשיו אני צריכה להתמודד עם כל מה שברחתי ממנו ואני מפחדת

שולחת לך כוחות מחזקים. ו.... (((((((((((((((((((((((חיבוק))))))))))))))))))))))))))))))))))

ילדונת שלי. חיפשתי הודעה שלך וכמה אני שמחה שכתבת פה - כדי שאני אוכל איכשהו לתקשר איתך. את חסרה לי מאוד. את חסרה לי בתור *חברה* שלי. וחשבתי עלייך הרבה ואני עוד חושבת עלייך הרבה . אף פעם לא וויתרתי עלייך, וגם כשרציתי לוותר כנראה שהלב שלי חזק מהרצון הזה שלי - אני לא רוצה שתוותרי עליי. ודוגרי להגיד לך את האמת, חשבתי שאני כבר לא רוצה שתהיי חלק מהחיים שלי - אבל מסתבר שאני לא יכולה אחרת וכל התקופה הזאת שלא היית חלק ממני משהו היה בי חסר. וקשה לי להרגיש את החיסרון הזה שלך בתוכי. בואי ניפגש. נדבר על הכל, באמת אבל נדבר. דברי איתי. טוב? אני אוהבת אותך. מאוד מאוד. ואת חשובה לי

ילדה אני וייתרתי עלייך כמו שויתרתי על כולם ועל החיים שלי אין לך מושג מה זה עשה לי לקרוא את ההודעה שלך הרבה דמעות ומן כאב צורם כזה בלב על איך יכולתי להתרחק ממך ככה איך יכולתי להרגיש שאת שם כי את חייבת מיכלי את החיים שלי היית ותיהיי לעד משהו בנו כנראה נקשר מזמן וזה לא משהו שאפשר לוותר עליו גם אם עברה שנה של תהומות אצלי ושכחתי מה זה לאהוב אני אוהבת אותך ילדה סופרת כבר תשעות עד שתגיעי לכאן מן התחלה חדשה לקראת היומולדת של מחר אני לא מוותרת עלייך אני לא מוותרת על עצמי אני לא מוותרת על הקשר הזה תודה ילדה תודה שלא ויתרת עלי כמו שהרבה ויתרו הלב שלי מחכה לך

חיכיתי וחיכיתי שתופיעי ותכתבי משהו.... מאוד דאגתי לך!!!! כואב כל כך לקרוא את המילים שלך כתובות שחור על גבי לבן כואב שזאת המציאות שלך כי לא ככה אני מכירה אותך מלפני כן הלוואי ותמצאי בך את הכוחות לא לחזור למציאות הזאת עליה את כותבת!!!!!!! תשמרי על עצמך!!!!! שחף

את יודעת אחד הפסיכאטרים שם אמר לי משפט שממש צרם לי הוא אמר לי שבשנים האחרונות בכל פעם שהוא רואה אותי המצב שלי חמור יותר ויותר והוא כבר לא חושב שאני אצא מהמעגל הזה זה רופא שרק עושה תורנויות שם אבל הוא מכיר אותי כבר שנים וזה כל כך כאב בכלל כאב לי כל כך שכל הזמן אמרו לי שאני חולה מאוד... אחת החולות הקשות שם... ושאני צריכה מוסד כרוני. וכשעזבתי מנהלת המחלקה דיברה איתי ואמרה לי שאני ילדה בריאה... והיא כואבת לראות אותי ככה.... ושהיא מחכה ותמשיך לחכות לראות אותי בתור קולגה שלה.. וכל הצוות תמך בשחרור והם כולם בטוחים שהפעם הבאה שנתראה זה יקרה כשאני אעבוד שם ואסיים תלימודים... זה נתן כוח התגעעגתי אלייך באמת

אחותי, אלייך התגעגעתי הכי הכי.. כואב לי לקרא אותך, תמיד חשבתי עלייך.. ודאגתי לשלומך לעיתים צלצלתי אך לא היתה תשובה ועכשיו מובן לי למה! כלכך רוצה לקוות, בשבילך שבאמת תרימי את עצמך למעלה אם כמה שזה קשה.. תלחמי.. בשיניים.. ואני בטוחה שאת לא לבד (..ואם תרצי אהיה איתך) באמת התגעגעגעגעגעתי איתך בובה

תודה חומד באמת תודה גמני התגעגעתי חיבוק אני אצלצל השבוע אוהבת

ההעלמות שלך הדאיגה אותי שמחה שאת כאן ומאחלת לך המון הצלחה ו... יומולדת שמח - תחילת חיים חדשים המון כח ותיקווה

יקרה טוב לראותך כאן!!! למרות הדרך הקשה הנפילות והתקומות תמיד מאמינה בך המון מזל טוב תגשימי את כל משאלות ליבך לרפאה שלמה לאושר והצלחה איתך אידה

ילדונת יקרה!! אין לך מושג מה ההודעה הזאת עשתה לי... קודם כל היא גרמה לי לכתוב כאן. דבר שלא קורה הרבה לאחרונה... אבל הייתי חייבת להגיב לך כי פשוט ריגשת אותי.... ריגשת אותי כי זה היה כל כך אמיתי.. כל כך מבפנים.. כל כך הרגשתי את ההתעוררות שלך.. זה מרגיש כמו רגע כזה שלעולם לא שוכחים.. רגע התפנית שלך.. ואני מאוד מקווה שזה אכן כך.. אני רוצה להקדיש לך קטע שלי אישית עשה המון... זה מתוך הספר "ארוכה הדרך למטה" של ניק הורנבי. מאוד ממולץ. "ואני לא יודע איזה שינוי זה עשה, ההבזק הזה. זה לא כאילו שרציתי פתאום להתנפל על החיים בחיבוק מלא תשוקה ולנדור נדר לא להרפות מהם עד שהם ירפו ממני. במובן מסוים, הכרה כזאת עושה את הכל יותר גרוע ולא יותר טוב. ברגע שאתה מספיק להעמיד פנים שהכל חרא ואתה משתוקק לשים לזה סוף, שזה היה הסיפור שסיפרתי לעצמי כל הזמן, אז זה נהיה יותר כאוב, ולא פחות. להגיד לעצמך שהחיים מחורבנים זה כמו חומר הרדמה, וכשאתה מפסיק לקחת את הסם המאלחש, אז אתה מרגיש פתאום כמה זה כואב, ואיפה זה כואב, וזה לא כאילו שהכאב הזה עושה טוב למישהו." (ארוכה הדרך למטה/ ניק הורנבי) כמעט כל מילה שלך הזכירה לי משהו שכתבתי בבלוג שלי על רגע מאוד משמעותי בתהליך שלי. את מוזמנת לקרוא... http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=810086&passok=yes ואת צודקת, עכשיו קשה ומפחיד. אבל זו בהחלט הדרך... עצם זה שאת מרגישה שקשה ומפחיד.. זה המון.. ופחד זה בעצם מה שמניע אותנו קדימה... דוחף אותנו לשינוי.. (פחד= דחף..) מכאן זה באמת תלוי רק בך... רק את יכולה לעזור לעצמך.. ולהודות בכל זה ולקחת אחריות... זה ענק! אני מקווה שאת גאה בעצמך... ((((((איתך)))))

שמחה על הכניסות שלך כאן גם אם הן מעטות!! עצם היותך כאן והמילים היפות, המרגשות והחכמות שלך מביאות לכאן הרבה אור כל טוב אידה