ביתי בת ה - 4

ביתי בת ה - 4 דוחה אותי, כל דבר היא רוצה את אבא, אליו היא מאוד מאוד קשורה ואני מאוד רוצה להתקרב אליה שהיא תרצה גם אותי ואני לא יודעת איך, לפעמים אני כבר מתייאשת מ"להתחנף" אליה כי זה לא עוזר ויותר מעצבן אותה. אולי אם אני אבוא בגישה של "את לא רוצה אותי לא צריך" זה יעזור אבל אולי לא, אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות, מהי עצתכם ומה הגישה הנכונה לדעתכם?

אני לא המומחית פה - זה בטוח, אך יש לי מס' שאלות אליך: 1. האם בעלך מאפשר לך קצת זמן ייחודי רק את והיא? אם כן, איך היא מתנהגת כשזה רק אתן? 2. האם זה התחיל רק עכשיו או שתמיד כך היה? 3. אין ספק שקשר אמא-בת נורא חשוב, אבל לא בטוחה שיש להשקיע בזה את כל כולך, בטח שלא לבצע "התחנפויות" לילדה. אני הייתי מנסה קצת למצוא זמן שלי ושלה לבד בתחילה מעט והדרגתיות להעלות את כמות הזמן של "יחד", אבל לא לתת לה הרגשה שזה הדבר הכי חשוב לך בעולם, מה גם שזה מרגיז אותה... מה שמעלה לי שאלה נוספת - מה מרגיז אותה בניסיונות ההתקרבות שלך? איך את מנסה? 4. איך היא עם שאר בני משפחה: סבא, סבתא וכו'? אשמח אם תמצאי לנכון לענות, יום טוב

מקווה שכעשיו זה עלה...

היי, זה בסדר גמור להעיר,להאיר,להציע ולתרום. ממש אין צורך להוסיף את הפתיח "אני לא המומחית פה". אני בטוחה שלכל אחד ואחת כאן יש מה לתרום ולא משנה מה תחום המומחיות שלו.... . תרגישי חופשי,בעיני זה מבורך. יומטוב, מור.

צהריים טובים, מההודעה שלך עולה המון כאב ואולי אפילו תסכול,וזה באמת מצב מאוד לא נעים מה שאת מתארת ואולי אפילו מאוד מעליב?. אני חייבת לשאול כמה שאלות שיעזרו לי להבין את מע' היחסים טוב יותר,או.קיי? ספרי קצת על סדר היום שלכם - מי לוקח אותה לגן?מי מחזיר?נמצא איתה אחה"צ? כמה שיותר פרטים,יותר טוב. האם המצב שאת מתארת היה כך תמיד,או שהשתנה בשלב כלשהו?. נסי לספר קצת על הקשר בינך לבינה בחודשי חייה הראשונים. מה דעתו של בעלך על המצב - האם גם הוא רואה אותו כמוך? האם היא בת יחידה?. ישנן עוד שאלות רבות חשובות אבל כרגע כדי להתחיל לקבל תמונה יותר ברורה אני אשמח אם תוכלי לענות על אלו ואני מבטיחה להשתדל ככל יכולתי לעזור לך לשנות את המצב :). מחכה, מור.

לשאלותיכם: לגבי סדר היום: אני זו נמצאת עם הרכב כך שאני זו שלוקחת את הבנות לגן, מתמודדת עם כל הלחץ של הבוקר, "המריבות" (כן רוצה, לא רוצה, רוצה כך, לא רוצה כך) ואני גם זו שמחזירה אותה מהגן. ביום שישי בעלי לוקח ומחזיר אותה מהגן ואם אני באה לקחת אותה היא בוכה ורוצה את בעלי. כשמישהו אחר מחזיר אותה מהגן: סבא, סבתא, דודה... היא מאוד שמחה ונמאס לה שכל הזמן רק אני מחזירה אותה מהגן.היא גם הרבה פעמים בכלל לא מתייחסת אלי שאני באה לקחת אותה, ואני כאילו מפריעה לה בעיסוקיה, למרות שיש גם פעמים שהיא כן שמחה לראות אותי. יש לי בת נוספת בת 3, שמאוד שונה באופי שלה מביתי הגדולה, היא יותר "נצמדת" אלי, ורוצה שאני ארים אותה, אחבק אותה, רוצה לעזור לי כשאני במטבח למשל, אל ביתי הגדולה אני זו שצריכה לבוא ולהתקרב, היא לא באה אלי מעצמה. כשאנחנו נמצאים עם חברים שיש להם ילדים קטנים הגדולה "הולכת עם הח'ברה" היא מאוד חברותית ו"טיפוס של ח'ברה" (והקטנה יותר נמצאת לידי כשאנחנו בחברה) יוצא מכך שאני באמת נמצאת יותר עם ביתי הקטנה, אני יודעת שזה מפריע ל"גדולה" היא גם אמרה לי פעם שאני אפסיק לחבק את ה"קטנה". (הבת הקטנה פשוט באה, מתיישבת עלי, זורקת את עצמה אלי ואני לא יכולה לדחות אותה כשהיא עושה את זה, זה גם כיף לי) כשאני מצליחה לקחת אלי את ה"גדולה" להתקרב אליה ולחבק אותה, ה"קטנה" מתחילה לילל. קצת על האופי שלה: ילדה מאוד חכמה, פקחית ומפותחת לגיל שלה (גם לדבריה של הגננת) שתלטנית, אוהבת להיות במרכז העניינים, להחליט ולהגיד לכולם מה לעשות (ה"קטנה" יותר שקטה, ופחות מתבלטת). לגבי בעלי: לדעתי הוא מרוצה מכך ש"הגדולה" קרובה יותר אליו, כשהיא "דוחה" אותי, כועסת עלי ומתלוננת עלי בפניו הוא לוקח אותה אליו ומחבק אותה במקום להגיד לה כך לא מתנהגים לאמא. וזה לא בדיוק עוזר לי. בחודשי חייה הראשונים היא היתה יותר קרובה אלי, בעלי התחיל לגלות בה עניין ולהתחבר אליה רק מגיל חצי שנה ויותר שהיא הייתה כבר יותר "מעניינת, מגיבה, פחות פאסיבית"... (גם לגבי ביתי השניה) לשאלותיה של פופי: אין לי כל כך זמן ייחודי רק אני והיא - וזה דבר שאני כן רוצה יותר לעבוד עליו, אך בפועל זה לא יוצא הרבה. כשאנחנו לבד ביחד, אני חושבת שהיא שמחה ואוהבת את זה שאני רק איתה וגם אני אוהבת את זה ומנסה להקדיש את כולי רק לה. בנסיונות ההתקרבות שלי - אני מנסה להגיד לה שזה לא נעים לי שהיא לא רוצה אותי, ושאני אוהבת אותה, רוצה להיות חברה שלה... אני מנסה להתקרב אליה פיזית, לחבק ולנשק אותה וכל זה מרגיז אותה. אני חושבת שההתרחקות התחילה סביב גיל שנה וחצי - שנתיים, כשהיא התחילה לדבר יותר, בעלי התחיל יותר לתקשר איתה ולהתחבר אליה. (כשביתי הקטנה נולדה היא היתה רק בת שנה בערך כך שלא היה עדיין קטע של קינאה - עכשיו יש קצת). משאר בני המשפחה, סבא, סבתא, דודים, דודות היא מאוד שמחה להיות ומקבלת המון התייחסות, פינוק, תשומת לב... מקווה שהבהרתי יותר את המצב ושוב תודה.

התגובה הקודמת ממני (לא רשמתי שם) דנה

בקר טוב, לדעתי: 1. כמו שפופי הציעה,למצוא זמן שהוא רק של שתיכן.כמו שכתבת הילדה היתה מאוד קטנה כשאחותה נולדה ובעצם היא לא ממש זוכרת את עצמה כבת יחידה. היא תמיד חלק מזוג. לכל ילד חשובה ההתייחסות האינדבידואלית.שאמא תהיה רק שלו. אני לא יכולה למצוא שום תחליף שיענה לילדה על הצורך הזה,פשוט להיות איתה. אפשר בזמן הזה ש/הקטנה תהיה עם סבתא,ביביסיטר..... יתכן שמה שהיא כ"כ אוהבת בקשר עם אביה זה בין השאר שכשהיא איתו היא יחידה. 2. אני לא יודעת אם זה נכון .אני מעלה השערה,תחליטי את אם יש בה משהו או לא - יתכן שאת נוהגת להשוות בין הילדות (גם אם לא באופן מוצהר...).סה"כ הן בגיל דומה ומאוד שונות ע"פ תאורך,כך שזה מאוד הגיוני להשוות.העניין הוא שגם אם את בטוחה שהילדה לא מרגישה בזה,היא כן. ויתכן שהיא אפילו מרגישה שהתוצאה היא תמיד לטובת אחותה. מאיך שתארת את שתי הבנות,ההתרשמות שלי (שוב אני מדגישה,זה לא חייב להיות נכון. זו רק ההתרשמות שלי) שקל לך יותר עם אופיה של הקטנה. עם חוסר הרצון להתבלט,עם השקט. האם הקטנה דומה לך והגדולה לבעלך?. יתכן שהגדולה מרגישה "שזה ממילא אבוד" כמה שהיא תתאמץ היא לא תוכל להיות כמו הקטנה עבורך. ולכן אולי כדאי להמר על הבטוח - אבא. דרך אגב,יתכן שאם היא תרגיש שיש מענה לצורך שלה להיות יחידה ומיוחדת עבורך יפחת הרצון להתבלט ולמשוך תשומת לב. 3. אני לא מאמינה שהיא "לא צריכה" אותך. אני כן מאמינה שיש לכן קושי להתקרב כתוצאה ממה ששתיכן משדרות אחת לשניה. 4. בעלך - אני חושבת שיהיה נכון לשוחח איתו על הדברים ולבקש את עזרתו.שיתן את דעתו כצופה עליכן מהצד,שיעזור לך לקבל את הילדה כמו שהיא,שיעזור לה לרכך את הדברים... אני לא חושבת שהוא עושה טובה לילדה בכך שהוא עושה איתה קואלציות נגד אימה.גם אם היום נראה לו שזה מקרב בינו לבין הילדה,זה עלול לעשות נזק לטווח הארוך. כאמור,אני הייתי מתחילה משני דברים - האחד,להקדיש זמן קבוע רק לגדולה,שיוגדר ככזה. השני (והעוד יותר חשוב וקשה לדעתי),בודקת מה הילדה הזו "עושה לי",מה היא מזכירה לי? מה הקשיים/התקיעות/חוסר האונים.... שהתכונות שלה גורמים לי?. ז"א,הרבה עבודה על עצמך ברבדים העמוקים יותר. ישנם אנשים שמסוגלים לעשות את זה לבד וישנם כאלה הזקוקים לעזרה (הרב) כדי להצליח להכיר את עצמם ומתוך זה את הקשר שלהם עם ילדיהם,שתי האופציות הן בסדר :). זהו,דנה יקרה. כך אני רואה את הדברים ובעקבות אותו כאב גדול שניכר בהודעותייך,אני ממליצה לך לא להזניח את העניין גם בשביל בתך,אבל לא פחות חשוב - בשבילך. מקווה שהצלחתי לעזור במשהו,אשמח לשמוע, מור.