פחדים מרעש

שלום רב, בתי בת שנתיים, מזה כחצי שנה החלה להפגין סימני פחד מרעשים שונים, אך לא מכל רעש. למשל צפירה של מוכנית גורמת לה לבהלה כמו גם נביחת כלב או גרירת רהיטים הנשמעים מבית אחר. לעומת זאת, קול מכסחת דשא או שואב אבק אינם גורמים לה לאותה תגובה. התגובה המיידית שלה לרעשים שצינתי היא הצמדות אליי, תוך ציון הדברים "אני נבהלת" וכן תוך ציון מקור הרעש. תגובתי היא כזו שאני מציינת בפניה שאני מבינה שלא נעים לה לשמוע את הרעשים הללו, אני גם מסבירה לה מדוע נשמע אותו רעש. למשל לגבי המכונית אני מסבירה שזו הדרך של הנהג לבקש שיפנו לו את הדרך או להזמין משהו לגשת אליו וכו ' אני גם מציינת כי מקורות הרעש הללו אינם מזיקים ואם יש אפשרות אנו גם פונים לראות את מקור הרעש. האם יש דרך נוספת לגרום לה לתחושת בטחון כשהיא שומעת את הרעש המטריד? האם ייתכן שהיא מייחסת לכך כזו חשיבות מאחר ואני מגיבה לתחושות שלה ומפתחת עימה שיחה סביב הנושא? האם שמא עליי להעננות לבקשתה לקרבה ולא לומר דבר? תודה מראש על העיצה.

היי ליאת, כן. לתגובת ההורים יש השפעה גדולה על התנהגות ילדם. לגבי הסברים - המון פעמים כתבתי כאן עד כמה הסבר לא יעיל במצב של פחד. מדוע . פחד הוא לא דבר רציונלי. הסבר הוא רציונלי. הסבר מכוון בעצם לראש והפחד מגיע מהלב. לכן הילדה יכולה להגיד ולהסביר מדוע צופרים אבל גם להמשיך לפחוד במקביל. איך כדאי להגיב ? לקבל את הפחד (אני יודעת שאת מפחדת). חיבוק קטן/לטיפה... מילת הרגעה - אני שומרת עלייך/אני פה איתך... והמשך החיים. אם שמת לב יש כאן מסר של - אנחנו ביחד בזה,אני איתך,אני מקבלת (לא מתנגדת) את הפחד שלך. אין הסברים. ופרופוציות - אין יציאה מפרופורציה והפיכת הפחד ל"נושא". המסר - מותר לפחד,זה לא סוף העולם. בהצלחה ואת מוזמנת לספר האם זה עובד (כמובן שהשינוי לא יהיה אחרי פעם פעמיים), מור

אני בהחלט גורמת לה להבין שאני איתה בעניין הזה, אני בוודאי לא מבטלת את תחושות הפחד שלה. אני אפסיק לנהל שיחה סביב הנושא ופשוט רק להביע הבנה ותמיכה. אשמח לעדכן אותך בהמשך. תודה רבה.