בבקשה תעזרו לי

עזרו לי בבקשה כי אני כבר ממש מיואשת!!! בתי בת שנה ו-11 חודשים (כמעט שנתיים) ובדר"כ אני זו שתמיד מטפלת בה (עושה לה אמבטיה, משכיבה אותה לישון...) . לפעמים בעלי עוזר אבל היא תמיד יודעת שאני בסביבה. לפני כשבועיים הגעתי הביתה ממש מאוחר – אחרי שהיא נרדמה. בעלי שהיה איתה אמר שהיא כל הערב חיפשה אותי ובכתה. מאותו ערב היא לא עוזבת אותי לשנייה. היא לא מוכנה יותר שבעלי יעשה לה אמבטיה או ישכיב אותה לישון. היא לא מוכנה אפילו ללכת איתו לטייל – היא דורשת שגם אני אבוא. כשהיא מתעוררת בלילות – היא לא מוכנה שהוא יבוא להרגיע אותה – רק אני. הגענו למצב שהיא עומדת לידי כשאני מצחצחת שיניים או מתאפרת. כשאני יוצאת לחדר אחר – היא מתחילה לבכות ורצה אחריי. כל בוקר כשאני לוקחת אותה למשפחתון היא נצמדת אליי בוכה ולא רוצה שאני אלך (למרות שהמטפלות אומרות ש-5 דקות אחרי שאני הולכת היא נרגעת). לפני כן היא תמיד אהבה ללכת למשפחתון. אם בעלי בא לקחת אותה מהמשפחתון ולא אני – היא שואלת איפה אימא ומתחילה לבכות. רצוי לציין שכשכולנו ביחד היא מאוד אוהבת לשחק עם אבא ולבלות איתו, אבל ברגע שהיא רואה שאני רוצה ללכת לעשות משהו אחר – מתחילה היסטריה: אימא, אימא... היא עוזבת הכל ורצה אליי. הכל נגמר בזה שהיא נדבקת אליי, אני לא יכולה לעשות שום דבר ומתעצבנת עליה והיא נכנסת לבכי היסטרי... מה לעשות????? הסברים לא עוזרים. אני באמת חושבת שעכשיו שהיא כמעט בת שנתיים מגיע לי מדי פעם ערב חופשי לעצמי. כדאי גם לציין שבגיל שלה (כמעט בת שנתיים) היא אף פעם לא הסכימה להישאר עם סבתות בתור בייביסיטר ושאנחנו נצא (שלא לדבר לנסוע אליהם לסוף שבוע). אבל היא מאוד אוהבת לשחק איתם בתנאי שאנחנו בסביבה ותמיד שואלת מתי הן יבואו. בבקשה תייעצו לי מה לעשות???

שלום אמא יקרה, בחלק גדול מההודעה שלך הרגשתי שאת פשוט מתארת את היום שלי - עד לא מזמן... לי יש בן שהוא בדיוק בגיל של ביתך וגם אצלנו השיגרה היא במחנק והידבקות בלתי פוסקת. לאחרונה ממש הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר והרגשתי ממש מחנק והחלטתי שאני שמה לזה קץ גם במחיר של קצת או הרבה (תלוי איך מסתכלים על זה :-) ) דמעות. אז ככה, במשך קרוב לשעה אני מקדישה תשומת לב רק לו!! בלי כביסה, בלי כלים, בלי טלויזיה... רק אני והוא... מציירים, סתם משחקים, מנסים לקרוא ספר וכל מה שעולה בדעתך אני מסיימת את השעה בזה שאני אומרת: "עכשיו אתה יכול להמשיך לבד, אמא עסוקה" אז בפעמים הראושנות הוא צרח אמא אמא, אבל כשהייתי עיקבית ואסרטיבית ולא נתתי לו "לטפס" עלי הוא לאט התחיל להבין את הרוטינה. אומנם הוא בקרבתי, אבל יש לי את המרחב לעשות פעולות שאני רוצה/צריכה. הימים הראשונים היו רצופים בכי וגם קצת כעס מצידי אבל העקשנות שלי והעקביות הובילה לזה שהוא כבר יודע שאחרי השעת משחק שלנו אמא מתפנה לעיסוקיה - זה לא פשוט אבל זה כדאי. שיהיה בהצלחה

תודה על העצה. עוד שאלה קטנה: ומה את עושה כשאת או/ו בעלך צריכים לצאת ואז את או אתם לא בקרבתו? האם הוא מסכים להישאר עם מישהו אחר (סבתות למשל)? איך אתם משכנעים אותו?

אמא מיואשת יקרה, השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי כשקראתי את הודעתך היתה - מה הילדה זיהתה אצלך שמחזק את ההתנהגות שאת מתארת? או במילים אחרות,על איזה צורך (לא מודע מן הסתם) שלך הסטואציות האלה עונות?. הרבה פעמים אנו משדרים לילדינו שדרים שאנחנו לא כ"כ מודעים להם. השדרים האלה הם תוצאה של צרכים,פחדים,נסיון חיים שלנו.... . הילד כמו אנטנה מאוד מאוד עדינה קולט את המסר ומגיב אליו בצורה שנראית לו הכי מתאימה.אני אתן דוג' (כמובן שאני לא טוענת שזה המצב אצלכם,כי אני לא מכירה אלא נותנת כיוון למחשבה) - אם שמאוד מגינה על הילד,שמגיבה בפחד גדול אם קורה לו משהו (נופל,נחבל,חום גבוה...),שבודקת שוב ושוב איך הסבתא/האבא מטפלים בו ומתקנת אותם..... מעבירה מסר חד משמעי לילד שרק היא יודעת לטפל בו,שרק איתה יהיה לו טוב,שהיא עצמה לא ממש סומכת על יתר המטפלים,שהיא מאוד מאוד פוחדת שיקרה לו משהו. אני לא מכירה הרבה ילדים שבמצב כזה ישארו בשמחה עם מישהו פרט לאימם. שוב,זו רק דוג' שאמורה לגרות את המחשבה על מנת שתנסי למצא האם ישנם מסרים כלשהם המעודדים את התנהגותה של בתך. אני יכולה להעלות עוד המון כיוונים של מסרים אבל השאלה האם משהו מזה נראה לך הגיוני? האם את מצליחה להתחבר למשהו ממה שכתבתי?.במידה שכן,אנא שתפי קצת במסרים ואנסה לתת פתרונות שיקלו על המצב. במידה שלא,אנסה לתת כיוון אחר. מחכה לתגובתך, מור.

תודה על תשובתך. באמת כמה מהדברים שאמרת נראים לי מוכרים: - אני אדם מאוד רגוע ובכלל לא נכנסת לפניקה מנפילה/חבלה או חום גבוה. - באמת עד גיל שנה לא יכולתי לחשוב על להשאיר אותה עם מישהו אחר שיטפל בה (בעלי אולי לזמן קצר, אבל סבתות בכלל לא). ואחרי גיל שנה כשכן רצינו להשאיר אותה עם סבתות אפילו לכמה שעות היא לא הסכימה (הייתה היסטריה במשך יותר משעה ואז ויתרנו וחזרנו). - בדר"כ אני לא מתקנת את בעלי כשהוא מטפל בבתי - הוא כל הזמן שואל בעצמו: איך לעשות את זה? מה את עושה כשקורה ...? תעזרי לי לעשות... תוכלי לעשות/להביא... מה את מציעה שנעשה עכשיו (שהיא כבר בגיל שנתיים) כדי לשנות את המצב???