אובססיביות ודאגה

אני מאוד מאוד קשורה למשפחתי וכך כל בני המשפחה למעט אחותי שקצת בחוסר תקשורת ואבי שהתגרש מאימי. האחים ואמא קשורים לחלוטין.זה דבר לכשעצמו מאוד יפה ומחבר אבל אני מרגישה ומשיחות עם אחיי עולה גם הרגשתם כי הקשר הזה מפריע לחיי היום יום זה מתבטא לפחות אצלי במחשבות עודפות אודות כל אחד מבני המשפחה-כמה הוא "מסכן" קשה לו,"עובד קשה" אין לו זמן למנוחה תמיד מתרוצץ וכו.. וכך אני יכולה להעסיק עצמי ברחמים על כולם דבר שמטריד מאוד כי אין דרך עלי אדמות שאוכל לעזור לכולם-אני מוציאה כסף רב לפנק המשפחה-המצב הכלכלי לא מוצלח,והחיים האישיים של כל אחד מהם רחוק מלהיות זוהר@@ אז קשה לי ואני מנסה בכל דרך לשמח את זה ואת האחר והאחינים וכו..אני משתגעת מזה כי גם יש לי חבר שאני יודעת בוודאות שהזוגיות נפגמת בשל כך כי אין לי רגע מנוח אחד לעצמי,הרגשה של לחץ מתמיד.העמדתי לעצמי 2 אופציות-להמשיך באובססיביות הזו שנראית לי ההתנהגות "הנורמלית" כי צריך לעזור לאהובים עליי או לשנות קצת את העור ולהירגע אז ארגיש כנראה אגואיסטית.. לציין שאחיי המבוגרים יותר עברו על בשרם בדיוק המלחמה שלי אך כעת כשאחי הוא אבא הוא היה חייב לפנות עצמו למשפחה לילדים וכך בעצם נראה לפחות שהוא פחות מרגיש לחץ@@ זה הרבה פעמים מונע ממני מחשבה על הבאת ילדים וחתונה כי נראה לי שלא אעמוד בלחץ של הדאגה הזו.. כמו כן עליי להוסיף שבצעירותי הדברים היו נכונים מאוד עבור אחיי ואימי כלפיי הרבה רגש עזרה תמיכה גם כלכלית המון שהמצב היה טוב כפליים ויותר..אני מרגישה כמו השבת טובה באיזשהוא מקום.שאני פשוט חייבת את זה לעצמי כי הגלגל התהפך והנה אני חזקה יותר וזה הזמן לפצות על אהבתם הגדולה כלפיי..

אמירה יקרה. אמנם נושא ההודעה שלך הוא הקשר בינך לבין אימך ואחייך אך הוא לא ממש קשור לתחום עבודתי ולכן אני מציעה לך לפנות לפורומים אחרים בהם להערכתי תוכלי להעזר יותר (כדוגמת פורום פסיכותרפיה וכו'). עם זאת,אני רוצה להוסיף כמה מילים.אני בהחלט מבינה שאת מרגישה חייבת באיזשהו מקום,הרי גם את נעזרת במשפ',אך יש מרחק רב בין לעזור,להתעניין,לחלוק... לבין להשתעבד לזה. מה שאת מתארת הוא מצב שבו את כבר בעצם מוותרת על עצמך למען הסובבים,ולא נראה לי שזו הכוונה בלעזור. אני משוכנעת שגם בני משפחתך לא היו רוצים שתבטלי את עצמך,תוכניותייך לעתיד ותפגעי בקשרים שלך,על מנת לדאוג להם. לדעתי את תהיי חייבת ללמוד לשים גבולות .גבולות שמטרתם לשמור עלייך. כל אחד מאיתנו לומד בשלב כזה או אחר לשים את הגבולות המתאימים לו,כך שיוכל מצד אחד להיות בקשר פורה ונעים עם סביבתו ומצד שני יוכל לממש את עצמו. יתכן שתתקשי לשים את הגבולות בעצמך ובדיוק לשם כך קיימים אנשי מקצוע שמטרתם לעזור לך. לדעתי כדאי לך להתייחס לעניין ברצינות ולנסות לפתרו כמה שיותר מוקדם. א,כדי שלא תסבלי כ"כ. ב. עוד לפני שיהיו לך ילדים (עם ילדים צריך לדעת איך לשים גבולות). אני מאחלת לך המון המון בהצלחה ומקווה שלמרות הכל עזרתי קצת, מור.

היי מור, אני עובדת בחינוך מיוחד עם ילדים בעלי פיגור בינוני ובעיות קשב וריכוז, וpdd, אני מאד נהנית בעבודה ויש לי סבלנות רבה. ואולם,לעיתים, אני מרגישה שאין לי סבלנות אל הבת שלי, בת השנה.לפעמים היא בוכה הרבה ופשוט בא לי לצרוח "תשתקי כבר" אני כמובן מנסה להיות סבלנית ומדברת אליה בנועם אך בפנים אני מתפוצצת. בטח היא מרגישה את העצבים שלי. תמיד הייתי מאד סבלנית ודווקא כשהיא נולדה הנקתי אותה במשך ארבעה חודשים בלי לישון כמעט בסבלנות רבה. אנא עזרי לי אני אכולת רגשי אשמה והייתי שמחה לשמוע עצה טובה.

צהריים טובים הודיה, אני עונה לך כאן היכן שרשמת את הודעתך,אבל אנא בהמשך כשמדובר בהודעה חדשה אנא רשמי אותה ככזו :). אני חושבת שמה שתארת הוא דבר מאוד שכיח בקרב אמהות,על אחת כמה וכמה כשעובדים במקצוע כמו שלך שדורש המון אמפטיה,סבלנות,הקשבה... .חשוב לזכור שמה לעשות גם אנחנו רק בני אדם ומותר שתגמר לנו הסבלנות ומותר שימאס לנו לעשות כ"כ הרבה למען אחרים. עם זאת,בתך לא ממש מודעת למה שאת עוברת בשעות העבודה ולזה שגם לכוחות שלך יש גבול. אז מה עושים? לא רשמת כמה שעות ביום את מבלה עם בתך,איך מתחלק הטיפול בילדה בינך לבין בן זוגך.... . אני מאוד מאמינה בחופש לאמהות. גם לך מותר להיות כמה שעות בשבוע בלי ילדים בכלל (זרים ופרטיים),בלי אף אחד שאת צריכה להיות סבלנית ואמפטית כלפיו. אני יכולה לשתף אותך לדוג' במה שקורה אצלנו - פעמיים שלוש בשבוע בנותיי נמצאות משעה 18:00 בערך ועד להשכבה עם בעלי / סבתא. זה טוב לכולם - בעלי פוגש את הילדות ללא "התיווך" שלי והן מאוד נהנות מזה שאבא רק שלהן,הן נהנות ללכת פעם בשבוע לסבתא שאצלה עושים דברים שלא עושים בבית וסבתא מאוד נהנית מהן ומחכה בכליון עיניים ליום הזה. וכמובן אני - לומדת,מטיילת קצת בקניון... מנקה את הראש וחוזרת עם הרבה יותר סבלנות ממה שהיתה לי כשיצאתי (ולפעמים גם עם מתנה קטנה בשבילן,ואז אני בכלל אמא נהדרת :) ).כמובן שכל משפ' יכולה למצוא את המודל המתאים לה ,מה שבטוח רגשות אשם לא מועילים לאף אחד והם רק עשויים לקלקל את הקשר בינך לבין בתך. אני מקווה שהצלחת להתחבר למשהו ממה שעניתי כאן, אשמח לשמוע, מור.