טליה

אני מקווה שאני פונה לפורום הנכון, בעבר היה פורום פסיכולוגית ילדים, אך איני מוצאת אותו יותר. בתי בת השנה וחודשיים החלה השנה במסגרת משפחתון לראשונה, לדברי הגננת, בגן תפקודה תקין, אך מהרגע בו אנו אוספים אותה מהגן, היא אינה מוכנה לעזוב אותנו, היא נתלית עלינו בצרחות אימה וחוששת תמיד שאנו רוצים לעזוב אותה. אנו מבינים את הקושי שלה בהפרדות, בדיוק בזמן זה, אך זה נמשך לאורך כל היום, מחריף כשצריך להשכיבה לישון והיא אינה מאפשרת לנו לתפקד באורח תקין. אם אנו מורידים אותה מהידיים, היא צורחת וזורקת את עצמה. אציין, כי בעבר נהגה לשחק באופן עצמאי למשך זמן קצר, הגיבה בבכי לפרידה,אך נרגעה מיד לאחר מכן. כיצד עלינו לנהוג? מחד איננו רוצים להחריף את חרדת הפרידה ומאידך, לא ניתן להמשיך כך. נודה על תשובתכם.

דגנית בוקר טוב, מדברייך עולה שאתם נמצאים במעגל קסמים שלילי שמוזן ע"י החרדות של כל המשתתפים: חרדת הנטישה של בתכם והחרדה שלכם פן תחריפו את החרדה שלה. אחד המאפינים של החרדה הוא, שהיא מדבקת. כאשר אנו נמצאים בחברתו של אדם הנמצא בחרדה, לרוב, החרדה עוברת במידה זו או אחרת גם אלינו. וכך קורה שבלי לשים לב אתם למעשה מגבירים זו את חרדתם של אלו ולהפך. כהורים עליכם לפרוץ את המעגל. ראשית עליכם לשדר לה ביטחון שלא תעזבו אותה ואין זה אומר להרים אותה על הידיים כל הזמן אל לדבר אליה בטון רגוע ובטוח ולשיים (לתת שם) למה שהיא מרגישה: "אני מבינה שאת חוששת שאעזוב אבל עכשיו אני כאן איתך - את משחקת לידי ואני מכינה סלט, אח"כ נשב לאכול". בוודאי שהיא תמשיך לבכות, אך היא תתרגל שלמעשה אתם אינכם עוזבים. אפשר לדמות זאת למקרה בו הילד נופל ומקבל מכה, אם הביבה מגיבה בהעצמת המכה "אויי, מה קרה? נפלת? כואב לך? בו אלי..." הילד לומד שלקבל מכה זה נורא וכך הוא לומד לבכות. אם הסבבה מגיבה לנפילה בשיוויון נפש הילד לומד להכיל את הכאב ולהמשיך הלאה. ייתכן שבתכם מבינה מתגובותיכם שראוי להעצים את תגובות החרדה שלה. האם הצלחתי לסייע לכם? חג שמח, זיו ________________________________ זיו סופר הדרכת הורים, טיפול בחרדה, טראומה ופוביה http://www.zivsoffer.co.il

זיו שלום, תודה על תגובתך, בימים הקרובים ננסה ליישם את עצותיך. הצלחת לתת שם לתחושותינו. נעדכנך בהמשך. חג שמח.