אני שונאת את ההורים שלי

שלום. אני בת 27, נשואה. בגיל 13 עליתי לארץ מאוקראינה. אני בת יחידה, הוריי התחתנו בגיל מאוחר, רצו להוליד ילדים חוץ ממני, אך לא הצליחו. מאז שאני זוכרת את עצמי קיימת ורק הולכת וגוברת התחושה שהורים שלי מנסים לחיות את החיים שלי במקום להניח לי. אבל אני בטוחה שזה סיפור מוכר להרבה. מה שיותר מדאיג אותי - הורים שלי מגעילים אותי. אני לא מסוגלת לתת או לקבל נשיקה מביל לבחול בזה, אני נאלצת להיות צבועה. אני לא מסוגלת להגיד להורים שלי שאני אוהבת אותם. אני חיה במחשבה שהם האנשים הכי בורים, חסרי חיים, מוגבלים ומטומטים. הם מתקשרים אלי הרבה - כל יומיים לפחות. דיברתי איתם בעבר על זה שזה מפריע לי והייתי מעדיפה לדבר איתם לעתים רחוקות יותר, כשבאמת יש על מה לדבר, אך זה לא עזר. אני מצדי יכולה שבועות לא לדבר איתם, לא לראות אותם, ואני ממש לא מתגעגעת. כמובן, שאני לא מבטאת את הרגשות האלה באופן גלוי. אני גם שחקנית מספיק טובה כדי לא להביע חוסר סבלנות או עצבנות כלפיהם. אבל אני לא מסוגלת לתת יחס חם. אני מאד אוהבת את בעלי, את החברות שלי, את העבודה שלי. היחידים שאני לא מסוגלת לאהוב אלה הם. הייתי רוצה לאהוב את ההורים שלי. מה עושים?

אנה שלום, מתוך דברייך נראה לי שהדחייה שלך מהורייך קשורה למשקעים לא מעטים מהעבר (ואולי גם מההווה). נראה שהמשקעים קשורים ברגשות של כאב וכעס רב על הורייך ואלו יוצרים תחושה דחייה וחוסר אהבה. מכיוון שאני חושב שהדברים הם עמוקים ונראה שדפוס היחסים הנוכחי עם הורייך מפריע לך מאד, אני בהחלט ממליץ שתפני לסיוע מקצועי שבו תוכלי להגיע לעומקם של דברים ולהתיר את סבך הדברים. ייתכן שבעזרת תהליך שאת תעשי עם עצמך תוכלי לבנות קשר אחר עם הורייך, קשר פחות קונפליקטואלי. זיו