אלימות

יש הורים שמכוונים את ילדיהם להחזיר, כאשר מישהו מכה אותם ויש הורים שמנחים כך, רק לא בגן ששם נמצאת הגננת. יש כאלה המנחים את ילדיהם לא להחזיר. מה הגישה שאתה תופש אותה כנכונה?

אורנה בוקר טוב, כל מה שאכתוב כאן הוא דעתי האישית בלבד והיא אינה בגדר "אמת חקוקה על אבן". חשוב להדגיש שאני מדבר אך ורק על אלימות בין ילדים בגילאי 0-6 (עד הכניסה לכיתה א'). הדברים שונים בגילאים מבוגרים יותר ובטח ובטח כאשר מדובר בבני נוער ובמבוגרים. אני מאמין בדרך האמצע, שהדברים תלויים בהקשר שבו הם מתרחשים. ואני אסביר: באופן עקרוני אני ממש לא מעודד שימוש באלימות וכאשר זו מופנית כלפי ההורים יש להתמודד איתה באופן מיידי וחד משמעי. אבל בואי נקח לדוגמא מקרה שדי נפוץ אצלנו בבית: הבן בן ה- 5 מוציא לאחותו בת ה- 8 את הנשמה בכפית ולעיתים אף מנסה להכות אותה. היא כמובן לא נשארת חייבת ומחזירה לו. אבל מה....היא יותר חזקה ממנו ולכן המכות שלה כואבות יותר. אני יכול להיות מאד צדקני ולהטיף לה כמה שזה לא בסדר שהיא מרביצה לו אבל היא תאמר (ובמידה רבה של צדק שהוא התחיל). אני בד"כ מגיב כלפיו כי הוא יזם את האלימות והוא צריך ללמוד גבולות וחלק מהלמידה תתרחש ע"י כך שהוא יבין שאם הוא ירביץ לה זה יכאב לו. איתה אני אעשה שיחה לאחר מכן, בערב לפני השינה על כך שהיא בוגרת ממנו ואבדוק איתה דרכי התמודדות אחרות. כך אני מתייחס לכל סיטואציה גם כאשר מדובר על אלימות בין הילדים בגן. אני כמובן לא מעודד את בני בן ה- 3 לנשוך בחזרה כאשר חבר שלו נושך אותו ואם הוא יעשה זאת אני אסביר לו בצורה מאד חד משמעית שאני לא מקבל את ההתנהגות. אבל, אם הוא ננשך ותו"כ הנשיכה הוא הוריד לילד הנושך "כאפה" על הראש אז אני ממש לא אתייחס לזה. מה שאני אומר שבאופן כללי אני נגד אלימות. עם זאת, בגילאים צעירים (1-4) לעיתים קרובות האלימות היא חלק מצורת התקשורת של הילדים וזאת עקב אי היכולת שלהם להתבטא באופן מילולי ורגשי בצורה שוטפת. אני מנסה להתאים את התגובות שלי למציאות החיים ולא להיפך. ובאופן כללי בחיים אני מאמין בדרך האמצע. ככל שהילד גדל, השפה שלו מתעשרת ויכולת הביטוי התרחבת כך אני אקבל פחות ופחות את השימוש באלימות ואדרוש מהילדים למצוא פתרונות אחרים לאותם מצבים שהביאו לאלימות. זיו