המשך מ3.3.

מור, שלום ראיתי אותך בטלויזיה אצל סיגל שחמון והיה מאד מעניין... רציתי לשאול אותך שוב לגבי הבעיה שלי עם הילדים של גיסתי וחמי: את יעצת לי לדבר איתם ואת זה אני לא אעשה כי את חמי אי אפשר לשנות וחמותי גם כועסת עליו כשהוא מתחיל להעתעצבן ולצעוק על הילדים וכנראה שאין מה לעשות פשוט הוא ככה. רק אותי זה מרגיז כי הרבה פעמים הבת שלי נפגעת ממנו... בקשר לגיסתי - היא לדעתי לא כל כך מסתדרת עם הילדים שלה, ז"א היא דומה מאד לאבא שלה וגם עם פתיל קצר והיא כל היום רק צועקת וכועסת. בקיצור, רב היום היא מסתובבת עם פרצוף חמוץ ולי אין שום דרך לשנות זאת. בעלי הרבה מדבר איתה ואומר לה שהיא חייבת להפסיק להתעצבן ויותר לשבת עם הילדים, לשחק איתם להקשיב להם אבל לא נראה לי שהיא עושה את זה ולכן לדעתי הם מתנהגים גם כך. אבל מור, בכל זאת לא ענית לי איך אני גורמת לה גם כשהיא איתם , לשים לב למה שקורה סביבה ואם למשל אני קוראת לה או שואלת אותה משהו שתתייחס ולא תתעלם! זה פשוט מדהים איך ההתנהגות שלה משתנה ברגע שהיא איתם. איך אני גורמת לה להקשיב לי. (בבית בד"כ היא נהדרת ועושה מה שאני מבקשת - אנחנו עושים הרבה דברים ביחד, היא משחקת עם אחותה והכל פשוט נפלא. אבל שם - מהומה!) סליחה שוב על הבלבולי מח אבל זה באמת מציק לי ואני פשוט נכנסת לדכאון כשאני יודעת שאנחנו צריכים לנסוע אליהם... שוב תודה על התשובות המענינות אני לומדת מהם הרבה (גם מתשובות אחרות בפורום). חני

בקר טוב, אז אחרי שראית אותי את גם יודעת איך נראה מי שעונה לך.... מכיוון שהפורום מתייחס ליחסי הורים ילדים אני אתמקד בשאלה לגבי ביתך. התשובה מאוד קצרה - גבולות ומשמעת. איך עושים את זה זה כבר יותר קשה... בדיוק כמו שהשגת משמעת בנושאים אחרים והצבת גבולות בנושאים אחרים (דרך אגב יש כאן הרבה תשובות בנושא גבולות,את מוזמנת לקרא אולי הן גם יוכלו לעזור) עשי זאת גם כאן. אפשר להגיד לילדה באסרטיביות - אמנם יש שם הרבה אנשים ורעש ולפעמים קצת בלאגן אבל עדיין כשאני אומרת לך משהו אני מצפה שתתיחסי. וכמובן ליישם גם בשטח,שוב כמו בנושאים אחרים. הנק' היא שיש לי הרגשה שאת או קצת מבינה את חוסר המשמעת שלה בסטואציה "המבולגנת" הזו,או קצת מזדהה איתה או משדרת מסרים סותרים וילדים הם נהדרים בלזהות מצבים רגשיים ולהגיב כמו שבא להם. יתכן שהיא מזהה איזו תחושה שלך (או מאלה שהעלתי או משהו אחר.רק את יכולה לדעת איזו רגש/תחושה מתעוררת בך שם) ולכן מתנהגת שונה ממה שבבית. אז מה לעשות : 1. לבדוק עם עצמך מה מתעורר בך בביקור הזה ולמה את "הופכת " (עצבנית/רגישה/חסרת מנוחה...) ואז איך זה משפיע על הקשר עם הילדה. ולמה קשה לך דווקא שם להשיג משמעת (הכוונה לא לדברים טכניים - צעקות,רעש,בלגן אלא לרגש שמקשה). או... 2. להחליט שזה ממש לא נורא שפעם בשבוע/שבועיים היא קצת "מאבדת כיוון" ופחות להעיר לה. בהרבה משפ' הסטואציה של להיות עם/אצל הסבים מעוררת הרבה רגשות/מתחים ומשם גם שינוי התנהגותי (גם אצל הילדים וגם אצל ההורים). השאלה אם שווה להלחם על זה או לוותר ? מקווה שנתתי כיוון למחשבה, מור.