ילדים גדולים בבית

יש לי 2 ילדים : 20 , 16שגרים בבית. לגדולה יש חבר חדש, היא טיפוס סגור. אבל יוצא שאני שואלת אותה כל מיני שאלות בנוגע אליו. בכל פעם היא מגיבה בכעס - למה אני שואלת אותה. ואני מרגישה התעניינות וסקרנות על שיש לה חבר. (אציין שהשאלות לא נוגעות בנושאים מביכים כמו מין וכד' ) אלא שאלות כלליות , ובכל זאת היא אפילו צועקת עלי וכועסת. היא נותנת לי להרגיש אני חטטנית ו"יכנה" אע"פ שאני אדם מאוד פתוח וחופשי בדעותיו. כמו כן אני ממש צעירה בגילי ובמראה שלי וממש לא "יכנה". החבר ישן אצלנו והיא אצלו ואין לי שום בעיה עם זה , אבל אני מנסה להיות חלק מחייה בעוד היא מנערת אותי. שאלתי - האם אני אמרה להפסיק להתעניין בה? האם כעת אני אמורה להיות רק הבשלנית, הכובסת שלה וכד' ולא לדבר איתה על מה שקורה לה כרגע בחייה? מאוד קשה לי להשלים עם זה. האם זה ליגיטימי שאני כהורה אהיה רק ה"עבד" לשרותה וזהו? מודה מאוד על התייחסותך.

נירית שלום, מדברייך אני מבין שאת מרגישה שהיחסים נהפכו לחד-צדדיים בהם רק את נותנת ואינה מקבלת ("עבד"). אך אם נשים את ההתרחשות בבית במסגרת אחרת אולי גם הרגשתך תשתנה. אני מזהה את התנהגותה של בתך כמאד אופיינית לגיל ההתבגרות (היום גיל ההתבגרות מוגדר כ- 10 עד 30). בגיל זה ובייחוד בגילאי 15+, הילדים בונים את עצמאותם ונפרדותם מההורים וזה מה שקרוי "מרד גיל ההתבגרות". הכינוי "יכנה" בו היא משתמשת כלפייך אינו בא להעיד על גילך או המראה שלך, אלא על עצם העובדה שאת אמא שלה. גם אם היית בת 30, כנראה שעדיין הייתה מכנה אותך "יכנה" כי בגיל ההתבגרות מאד אופייני לראות את המבוגרים כ"דינוזאור". עם זאת, את לא חסרת משמעות. עצם העובדה שאת נוכחת פיזית ורגשית מספקת הרבה מאד בטחון. היא זקוקה לך שתיהי שם כאשר היא תצטרך. אפשר לדמות זאת לשחייה בבריכה - היא יודעת לשחות ולרוב אינה זקוקה כלל למציל אך היא מרגישה הרבה יותר רגועה כאשר המציל נמצא בסביבה. ולכן את לא "עבד" אלא ממשיכה למלא את תפקידך ההורי החשוב וההכרחי שמשתנה כמובן בהתאם לגיל הילדים. חשוב שתעבירי לה מסר שאת שם בשבילה מתי שהיא תרצה (ותדגישי את רצונה). אני משוכנע שעם הזמן היא תשתף אותך טיפין טיפין. שיהיה ערב נפלא, זיו

ראשית תודה על התשובה היפה והמפורטת. שאלתי - האם אני צריכה להפסיק לשאול ולהתעניין במה שקשור לחבר שלה (כפי שהיא מכתיבה לי)? אני פשוט מרגישה שאני צריכה להתאפק מלשאול אותה דברים, ממש להפסיק עם זה בכוח? לפעמים אני אומרת לעצמי שאני לא אשאל כלום ובכל זאת שואלת, ואחרי כן אני כועסת על עצמי שסה"כ שאלתי אותה לדוגמה על ההורים של החבר שלה וכד'. אף פעם לא נתקלתי במצב כזה שאני צריכה להתאפק מלדבר בדברים שקשורים בילדי. (מה שמצחיק בכל זה הוא שאני טיפוס שקט מאוד ומאופק שלעיתים רחוקות מאוד "יוצאת מכלי"),ואני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לשתוק במה שקשור למצב החדש. מודה לך מאוד