תחושות אשם

היי, אני אם במישרה מלאה לתינוקת בת שנה וחודשיים ונהנית מכך. אין לי ממש תמיכה אימהית ובעלי חוזר מאוחר. לעיתים אני מרגישה שאני עצבנית (בעיקר בערב) וחסרת סבלנות ומרגישה מאד אשמה, עד כי אני חושבת שאני גורמת לה לעכבות. אני כרגע מקדישה לה את חיי. כל הזמן אני חושבת איך לגרום לה להנאה, מה היא תאכל ועוד. אני בטוחה שהיא מרגישה שאני עצבנית (הרי יש נימת דיבור, מבט). האם זה בסדר מדיי פעם להתעצבן? הרי היא כל כך קטנה ולא אמורה לחוות עצבים של אמא.

כנראה שלא במקרה בחרת להציג את עצמך כ"אמא מספיק טובה". הביטוי בספרות מתורגם ל"אמא טובה דיה" והוא אינו מדבר על אמא מושלמת אלא על אמא טובה מספיק כדי לאפשר לילד התפתחות תקינה. בתך אינה אמורה לחוות אותך כבובה שמחייכת בלחיצת כפתור עם רגשות טווח רגשות מצומצם של שמחה, הנאה וחדווה. דרכך היא אמורה לחוות את העולם בכלל וקשר עם אנשים בפרט. העולם והקשרים שלנו עם הסובבים עם מורכבים ומגוונים וכוללים בתוכם רגשות רבים גם של עצב, כאב, עצבנות, געגוע, אהבה, התרגשות וכו'. כאשר את עצבנית לפעמים, כועסת לפעמים, מתרגשת לפעמים, שמחה לפעמים ואוהבת תמיד את מציגה לה תמונת עולם מציאותית ומגוונת עלייך כאדם וכך הקשר ביניכן נבנה עם רבדים עמוקים יותר. במקביל לדברים אלה, אנ יכול להבין מהודעתך שאת מרגישה דיי לבד בגידול שלה. הרגשת בדידות הורית, בהחלט יכולה ליצור עומס ומתח ולעשותך עצבנית יותר. אולי כדאי שאת ובן זוגך תעשו חלוקה אחרת בנטל הגידול, זאת כמובן בהתחשב באילוצים האובייקטיבים הקיימים של עבודה וקריירה של שניכם. שבת שלום, זיו