אור-לי מרדר עוד שאלה אחת ודי

הבנתי את העיניין אני לא לבד במערכה הוקל לי מעט . אך שאלה נוספת לי אלייך אנו אמורים לפנות לטיפול פסיכולוגי או פסיכאטרי או לא לפנות כלל זה יעבור מעצמו (אני מפחדת שזה יחמיר) אשמח לקבל תשובה ואף המלצה למי לפנות באזור מגורי (נתיבות) בדרום הארץ קרוב לבאר שבע. שוב תודה כלנית.

כלי שלום, מתאורך כאן לא נשמע שיש צורך בטיפול פסיכיאטרי. האם תוכלי לכתוב מה גרם לך לחשוב בכיוון זה? לגבי טיפול פסיכולוגי - קשה לדעת. התיאור שלך לא נשמע חריג, אך אולי אם הייתי נוכחת בחילופי הדברים ביניכם הדבר היה נראה לי אחרת, כך שייתכן שיש מקום להתייעץ עם איש מקצוע שעובד עם מתבגרים ומבוגרים ולמצוא באיזו דרך יינתן לך המענה המתאים ביותר, למשל, ייעוץ של מספר פגישות, הדרכת הורים ואולי טיפול עבורך שיסייע לך לעבור את התקופה הקשה הזו. ניתן לפנות דרך קופ"ח, מרכז לבריאות הנפש או באופן פרטי. אנא מקדי אותי יותר בבקשתך ואשתדל לסייע. אור-לי

כלי שוב שלום, בהודעתך הראשונה את אומרת שבעלך טוען שאת לוקחת את הדברים בפרופורציות לא נכונות. את גם שואלת אם גיל ההתבגרות הוא סיוט או שאת לא בסדר. אולי בעצם את שואלת: "האם בעלי צודק כשאומר לי שאני לוקחת את הדברים בפרופורציות לא נכונות? ומה זה אומר עליי?" יתכן שאת רגישה יותר מבעלך ואכן לוקחת את הדברים קשה ממנו. אולי ישנה אפשרות נוספת: אני מתבוננת באופן הפנייה שלך בפורום ומרגישה שאת קצת "מתנצלת" על כך שאת מבקשת עזרה, על כך שאת פונה שוב וכדו'. האם החוויה שלך (כאן ובכלל) היא "שלא מגיע לך"? אם כן, האם יתכן שהבן קולט איזשהי חולשה מצדך ו"מטפס" עליך, מה שהוא פחות מעז לעשות עם אביו? אור-לי