פעוט להורים פרודים

אני ובעלי פרודים כשמונה חודשים ויש לנו בן משותף בן שנה וארבעה חודשים. אנחנו מתקשים למצוא שפה משותפת בינינו ובלתי אפשרי לגשר על פערים. אי לכך אנחנו נמנעים מלשוחח ואפילו לא ברמת נימוסין. ניסינו טיפול זוגי, פסיכולוגיה, סדנאות, וכו' אבל באמת לאחר ניסיון רב הכל כשל. הבן שלנו חי איתי ואני תמיד נותנת לאב לראותו מתי שרוצה בכך. למרות זאת הוא אינו יציב ועקבי בביקוריו, ולפעמים מבטל את הפגישה מרגע לרגע, ולפעמים אפילו לא טורח להגיע. אני מנסה לעשות הכל כדי שלילדי יהיה טוב ולמנוע כאב מבחינתו על כך שאביו לא מגיע לראותו. כיום הוא עדיין קטן, אבל אני פוחדת שכשיגדל ייפגע נפשית מהיעדרויות של אביו ומחוסר רציניותו ואחריותו. אי לכך אני שואלת איך עליי לנהוג. אני יודעת שדמות אב חשובה עבור ההתפתחות, ולרגע לא ממעיטה בערך שיש לאב בחיי בני, אולם לאור הנסיבות אין לי לשיטה על כך. האם תוכל לייעץ לי או להפנות אותי למאמרים מדעיים בנושא: כיצד לצמצם ככל שניתן את הנזקים? (בבקשה רק לא לכתוב לי לנסות להתפשר עם בעלי לשעבר כי באמת שזה לא ניתן).

בקר טוב, אין שום חובה לגשת לטיפול ביחד,שני ההורים. במידה שזה בלתי אפשרי לשבת שעה ביחד,אפשר לעשות זאת לחוד. מכיוון שאת לא יכולה להכריח את אביו של הילד לקבל טיפול,כדאי שאת תתחילי בכך. להערכתי,במקרה כזה,ללא התערבות מקצועית העתיד הוא לא מי יודע מה ורוד. ודרך אגב,אם תחליטי בעתיד שחשוב לך למזער את הקושי של בנך,תהיי חייבת למצא בעצמך את הכוחות להבליג על חלק ממעשיו של האב,לא כי המעשים הם לא מכעיסים או כי את רוצה להיות נחמדה אליו אלא כי זה האבא היחיד שיש לילד שלך ורק אם את תוכלי לשים את עצמך בצד ,יתאפשר קשר כלשהו(שנכון שהוא לא אופטימלי,אבל עדיף מכלום) של הילד עם אביו. בהצלחה, מור