אמא שלי ואני- מלחמת חורמה.

שלום רב, אני בת 19, ולאחרונה אני נתקלת בקשיי תקשורת רבים עם אימי. המצב הוא כזה: אמא שלי אחרי כל משפט שלי מגלגלת עיניים, מקטינה אותי ומגיבה בביטול לכל אמרה שלי. אח"כ כשאני מסבירה לה שהיא מעליבה אותי ואני מרגישה שהיא לא אוהבת אותי כבר, או לפחות הייתה מעדיפה שלא אהיה, היא הופכת את הגלגל- ולפתע אני זו שצריכה להתנצל- אני עשיתי משהו נורא- אמרתי לה שהיא לא ואהבת אותי. ואז היא מקבלת גיבוי מאבא בתואנה ש"איך אני יכולה לדבר כך? חצופה! את רדופה!" ועוד משפטים המפנים אליי את האצבע המאשימה. באמת נורא קל להגיד שאני רדופה ושלא ייתכן- אבל הבנתי שאני לא היחיידה שחושבת כך לאחר שאח שלי העךה את הנושא מולה. לא אני. הוא אמר שמפריע לו בבית שמתייחסים אליי ככה- זה עושה בבית אווירה רעה. הנוכחות שלי בבית נכפית עליי כיוון שאני לפני שירות לאומי ולא יכולה לעזוב את הבית מבחינה כלכלית. זאת ועוד, המשפחה שלנו מנסה לשמור על אופי מלוכד- לכן ישנם המון הזדמנויות להיות ביחד. מאוד קשה לי לספוג כל הזמן את היחס המזלזל שלה, את ההקנטות והקטנות שלה, אמא לא אמרה לי מילה טובה כברר שנה. כל פעם שהיא קונה לי משהו (אפילו אוכל בקניות של שבת) אז עליי להיות אסירת תודה. פשוטו כמשמעו- אסירה של תודה. היא נותנת לי הרגשה שכדאי שאודה בכלל שאני מקבלת יחס, כי לא מגיע לי. ולא חשוב כמה אשקיע- כמה אעזור בבית כשהאחים שלי לא עוזרים, כמה אנקה, אסדר, אכין את הבית לכבודה כשהיא חוזרת הביתה- אני לא בסדר. זו הרגשה שהיא תתן לי. תמיד. הייתי רוצה לקבל על זה חוות דעת. בכל פעם שהעליתי את זה- היא התחילה לבכות- הקדושה המעונה. אני סופגת וסופגת ולא יכולה יותר. כואב לי ואני כל הזמן בוכה. מסכת הזלזול חייבת להפסק. היא גורמת לי להתחיל להאמין שאני באמת אפס ושכדאי אבטל את עצמי. כי אני אפס בלי זכות קיום. אפילו כאשר אני קוראת את המכתב הזה מהצד זה נשמע כאילו הכל בראש- אבל האחים שלי ביוזמתם העלו את הנקודה הזאת בפניי. לא הכל בראש. נשבעת.

חשוב לי לציין שהמלחמות בבית מתנהלות בעוצמות מאוד גבוהות. מאוד. צעקות, ריבים, וכל זה בהפרשים של 5 דקות בין התפרצות בלין ארוחה משפחתית וחיוכים שמטאטאים הכל מתחת לשולחן. משחקים חברתיים שאנחנו יושבים לשחק כל המשפחה, מסיעות משותפות, והמון חום ואהבה. המון. אבל המצב אותו תיארתי ביני לבין אימי קיים כמעט כל הזמן. אי יכולה להגיד משפט- כולם יסכימו איתי- ורק היא תגלגל את עיניה ותבטל בתואנה ש"אני לא יודעת הכל". אנשים ששיתפתי בבעיה אומרים שהיא פשוט מאויימת ממני. יש לציין בנוסף, שעברנו השנה משברים קשים- היה לי סיפור של הפרעת אכילה, אמא שלי גם סוג של אשה בעלה הפרעת אכילה- היא השילה ממשקלה 40 קילוגרמים והיא אוכלת כל השבוע ארטיקי דיאט, צנימים וחסה ורק יום אחד בשבוע היא בבולמוסי אכילה. פעמים רבות אמרתי לה שבתה לא סתם לקתה בהפרעת אכילה. היה לה ממי ללמוד. היא נפגעה, והיא ראתה את המצב הקשה שהגעתי אליו ומאז היא מבטלת כל מעשה שלי וחושבת שהוא שגוי. כל מעשה. אני לא יכולה לצמוח בנוכחותה. אני נחנקת.

איימי יקרה, מצער לקרוא את דברייך. כולנו זקוקים לתחושה שאנו אהובים ורצויים, ובעיקר על ידי הדמויות המשמעותיות לנו ביותר בתהליך הגדילה וההתפתחות - דמויות ההורים. היחסים בינך ובין אמך אכן נשמעים סבוכים ומקשים. עם זאת, ולצד הקושי היום יומי שאת חווה, הבכי התכוף והפרעת האכילה בעבר, אני עדה גם לכוחות שלך: את עדיין מסוגלת לבטא את רגשותייך - את עלבונך ואכזבתך אל מול אימך, על אף אין ספור חוויות לא מספקות ביניכן. את עדיין מתעקשת על האמת שלך ויכולה להפריד בין תגובותיה של אימך כלפייך לבין החוויה שלך את עצמך. את כותבת שאט אט את מתחילה להאמין בדבריה של אימך ולחוות את עצמך אחרת. אני מאמינה שאם זה לא קרה עד היום, ועדיין את עומדת על שלך ועל החוויה שלך - עצמך את עצמך ואת היחסים, תוכלי לעשות כן גם בהמשך. טוב שיש לצידך מי שתומכים בך ורואים את הדברים כפי שאת רואה אותם, וכפי שאימך, ככל הנראה מתוך קשייה שלה, אינה יכולה בשלב זה לראות אותם. אני מעודדת אותך להמשיך להשען ולהיתמך על ידי מי שיכול לתת לך כרגע את מה שאת זקוקה לו. שיהיה לך טוב, אור-לי