הילד התחיל גן ואני חסרת אונים

אני כותבת מתוך עצבות גדולה. אולי הסיפור יישמע מופרך ואולי אראה בעיני מי מכם כפויית טובה אבל זה המצב שלי: בני הפעוט נכנס לראשונה לגן. גן פרטי, נחמד, אמנם הרבה ילדים אבל עם יתרונות יחסית לגנים אחרים. עשינו לו קליטה כמו לכל החדשים והוא לא הזיל דמעה. ההיפך- השתלב בגן בדיוק איך שחזיתי, ואפילו טוב מכך. אני לא יודעת מה קורה איתו , לבד ממה שהוא מספר (והוא די צעיר כך שיכולתו הוורבלית מוגבלת) ומהפירורים שהגננות זוכרות. אנחנו קרובים מאד ואוהבים מאד. שאני נפרדת בבוקר בדר"כ שולח לי נשיקות באויר ועושה שלום , שאני באה לקחתו בצהריים - אם הוא באמצע פעילות או משחק, הוא אומר לי שלום עם חיוך ענק וממשיך בשלו, ובסוף המשחק בא ומחבק ומתרפק ואז נופלת עליו עייפות עצומה.. ואני כבר שבוע וחצי בוכה ובוכה, קשה לי להיפרד, קשה לא לדעת מה עובר עליו ולדאוג. נדמה לי שאני מפתחת דיכאון, כי אני מרגישה כמו באבל כמעט. האם אני נורמלית? האם זה קרה למישהו\ מישהי? אשמח אם תשתפו. אמא כל כך גאה ועצובה

חשה בדיוק כמוך, הגננת אמרה לי שאני במשבר ולא הילדה, פעם ראשונה גן ערייה אחרי גן פרטי,ואח"כ צהרון ואני ממוטטת מהמחשבה של מה קורה שם. כל בכי שלה וכעס אני נכנסת לדיכאון, שמא ההחלטה היתה שגויה להכניס לגן פרטי. נראה לי שכשאנו האמהות נסתגל לגן, גם הקטנטנים יסתגלו.

לילה טוב, מדוע שנחווה אותך ככפוית טובה ? :). בעיני,זו הודעה כ"כ אמיתית וכ"כ נוגעת. כן,את נורמלית. כן,זה קורה לא מעט פעמים וכן את יכולה להיות מאוד גאה. לא רק בילד,אלא בעיקר בעצמך שיצרת יחסים כאלה שמאפשרים לילד את הבטחון והאמון שילד זקוק להם כדי להפרד. אני מעריכה שמדובר בילד ראשון וזה לא קל להפרד,אבל את מתארת תהליך בריא ו"נכון" והנפרדות הזו מאוד חשובה,לשניכם,לטווח הארוך. תני לכם את הזמן,אני מבטיחה לך שתצליחו להסתגל למצב החדש ולהנות ממנו. בהצלחה ונשיקה, מור