איך עושים את זה?

שלום רב, אני אם לילד בן שנתיים ושבעה חודשים. עד תחילת השבוע היינו יחד בבית וביום ראשון התחלנו ללכת לגן. מדובר בגן פרטי מצויין לכל הדעות, מה גם שביקרתי בו מדי פעם במהלך השנה, והכרתי את הגננת מקרוב משיחות טלפוניות שלי איתה. הוא הילד הכי גדול בגן, והגילאים נעים בין שנה ותשעה חודשים לבין שנתיים ושבעה כביכול. הגן הזה הוא של ילדים בגילאי 2-3 ומהתייעצות שלי עם הגננת והמנהלת סיכמנו שעדיף להכניסו לגן הזה ולא לגדולים יותר 3-4 כיוון שהוא בא מהבית ועדיף שיהיה בגן הזה שירגיש טוב ובטוח בעצמו. (למרות שדי חורה לי שאני רואה את הפערים, אך הסבירו לי שהם מצטמצמים די מהר ולא יודעת אם היה לו בטוח יותר להיות הכי קטן בגן בשנה הראשונה שלו בגן בכלל). אתמול והיום היינו במשך שעתיים בגן, וההתנהגות שלו שונה לגמרי. הוא כבוי, לא מדבר (ויש לו שפה עשירה, הוא חייכן, חברותי) משחק מעט, לא מבין איפה הוא ומה זה כל הילדים האלו? נראה שהוא לא משוחרר, מבוהל ומפוחד. ניהלנו איתו שיחות לגבי מה יהיה ואיך וכד' אבל הוא כל כך בולט בשונות שלו מהבחינה הזו שהוא לא יודע את החוקים וכל השאר כן, כי כולם באו ממסגרות קודמות, הכל חדש לו והוא לא יודע איך להכיל את זה. הוא לא מוכן לעזוב אותי ומחר אני אצטרך להפרד ממנו לראשונה (למעט זמן) ואני לא יודעת איך עושים את זה. היום הוא התיישב ליד השולחן בארוחת הבוקר והסתכל עלי וקרא לי אמא בואי שבי לידי והמבט שלו קרע לי את הלב, עמדו לי דמעות בעיניים ועצרתי את עצמי ברגע האחרון. מיותר להגיד שקשה לי מאוד מאוד ואני מנסה במאמץ רב שלא להעביר לו את התחושות הללו. אני סומכת על הצוות ויודעת שהגן הזה הוא חממה וכיף שם מאוד, וגם הוא מתחיל להכיר לאט לאט ופונה אל הגננת. יכול להיות שלי יותר קשה מאשר לו ואני עובדת על עצמי מאוד מאוד ויודעת שזה הכי טוב בשבילו. האם מישהי יכולה להציע לי מנסיונה האישי איך להעביר את הימים הראשונים הקשים הללו ביתר קלות? מה עושים? לקראת מה לצפות? איך אני עובדת על עצמי ואיך שורדים עם הפרדות קורעות הלב??? אציין שאיני חוזרת לעבודה בשלב זה. תודה רבה

שוב שלום, רציתי לשאול איך צריך התהליך להתבצע - האם עלי ללוות אותו עוד כמה ימים בגן ורק בעוד שבוע לדוגמא להפרד ממנו? או שמה שעשיתי הוא נכון - היום נפרדתי ממנו לראשונה, מסרתי אותו לגננת והלכתי (חזרתי כעבור רבע שעה אחרי שקראו לי). מכיוון שהוא ילד שלא חווה גן כשאר הילדים שמכירים את המתכונת - אותם ההורים ליוו את ילדיהם ביום הראשון והשני, ביום השלישי החלו להרפות והיום כבר לא נשאר שום הורה בגן. אבל אצלינו זה קצת שונה כי הוא לא מכיר את דרך ההתנהלות והם כן לכן הכניסה שלהם הייתה חלקה יותר ואצלינו נראה כי זה יתעכב קצת. התייעצתי עם מכרה שהיא גננת והיא יעצה לי לשים אותו בבוקר ולהפרד וכל יום הוא ישאר עוד קצת ועוד קצת מיוזמתו, רמת ההיסטריה של הבכי תרד ועד שהוא יתרגל, ואיזו אם שהשתתפה בשיחה אמרה שהיא לא מאמינה בזה ולדעתה צריך לתת לילד את הזמן שלו ולהשאר איתו אפילו חודש אם צריך עד שהוא ירגיש בטוח ומשוחרר ויפנה למשחקים ויגיד מיוזמתו להתראות לאמא. (נשמע טוב אבל אני לא רואה איך הבן שלי ניגש למשחקים ומפנה את עצמו ממני כשאני איתו שם. אולי כשיהיה לבד במסגרת הגן בלבד הוא ילמד בעצמו את דרך ההתנהלות שם? לא?) מה עושים? תודה רבה על העזרה

בקר טוב, קראתי את שתי ההודעות פעמיים ואני מנסה להבין עד כמה מדובר בקושי של הילד נטו או שמא בקושי שלך וכתוצאה מכך,גם שלו ? . כל ילד תלוי בהוריו וחלק מהדרך בה הוא חווה את העולם ומפתח יכולות כאלה ואחרות,היא דרך הוריו ותגובותיהם.נסי לדמיין מצב שבו את מאוד תלויה במישהו,את מאוד סומכת עליו ויום אחד אותו אדם לוקח אותך למקום זר,רועש מניח אותך,מבטיח לך איזושהי הבטחה שיהיה בסדר ואת רואה על הפנים שלו את הפער בין ה"יהיה בסדר" לבין הפחד,החשש של אותו אדם,ומדי פעם בצד העין את רואה דמעה נוצצת,והוא חוזר לבדוק שאת בסדר ו... עד כמה תרגישי בטוחה במקום כזה ? עד כמה תאמיני שיהיה טוב או בסדר ? זה בערך מה שקורה עם בנך. הורה שמסוגל לשדר לילד שהוא שם אותו במקום הכי טוב,שהוא מאמין וסומך על הצוות וכו',עוזר לילד להסתגל למקום החדש. הורה שמביא את החששות שלו,מעיק על הילד ולא מאפשר לו להשתחרר ממנו ולהנות. שימי לב שהדגש הוא על מה שמשדרים,לא על מה שאומרים. מה שאת אומרת הוא לגמרי לא חשוב ברגעי שאת משדרת חשש וקושי ויתר הגנה. אם את מאמינה שהילד בידיים טובות וזה הדבר הנכון ביותר עבורו,שחררי אותו. אל תעמיסי עליו קשיים. אם את מאמינה שיש מקום שבו היה לו יותר טוב,הוציאי אותו מהגן. לא משנה מה תבחרי,רק עשי זאת מתוך שלמות. הורה ששלם עם עצמו,מעביר את זה לילד ומאוד מקל עליו. הורה שלא,"מדביק" את הילד בפחדיו. בהצלחה, מור