פחדים ממוות

בתי בת 3 וחודשיים, לאחרונה החלה להתעניין בנושא המוות ולפחד ממנו, עלולה לבכות באמצע סרט ילדים שמעלה את הנושא, מספרת שהיא עצובה וכד'. אבי ניפטר לפני כחצי שנה והיא בודקת את הנושא ומבקשת ממני לספר על כך,(למרות שלא הכירה אותו היטב) כשבוכה, טוענת שזה עצוב ושהכי עצוב לה ש"אימא הייתה עצובה". שאלותי: א. האין זה מעט מוקדם מידי לנושא זה? (רגשי אשמה , כמובן, במקור השאלה....) ב. איך לענות? אני אומרת שזה באמת עצוב, ואימא הייתה עצובה אבל אימא גם שמחה מהרבה דברים וכד'. האם המקור הבסיסי הוא חרדת נטישה? לתשובה אודה!!!

ערב טוב, לא זה לא "מוקדם מדי".לכל ילד יש את הקצב שלו. חשוב לענות לה על השאלות בנושא המוות ואפשר להבטיח שאנשים מתים כשהם ממש זקנים (גם אם בפועל זה לא ככה,אני לא חושבת שצריך להעמיס על ילדה בת 3.בנוסף הרבה פעמים השאלות על המוות הם ממקום של פחד להשאר לבד ולכן אפשר להרגיע שמכיוון שאתם צעירים לכם זה לא יקרה ותמיד תישארו איתה..). לתת לה לדבר על זה אבל אין צורך לעודד את זה. ז"א,לא לשדר שמאוד מתרגשים מהעלת העניין. לגבי ההזדהות איתך ועם אבלך אני חושבת שזה כבר משהו קצת יותר רחב,עד כמה היא מזדהה עם תחושותייך בדר"כ? עד כמה מובנת לה ההפרדה שאת זו את והיא זו היא ? עד כמה היא מעורבת במה שעובר עלייך בדר"כ? וכו'. העיסוק במוות בדר"כ עובר אחרי תקופה מסויימת,אני הייתי דווקא מתייחסת יותר לעניין ההזדהות. מקווה שעזרתי, מור.

שלום. מתוך ניסיון חיים (איבדתי את שני הוריי בגיל צעיר) אני יכולה להגיד שבאמת, אבל באמת אין מצב שלדבר על מוות הוא מוקדם מידי. אני חושבת שגם היא סובלת מפחד להתבגר, באיזשהו מקום. אפשר לענות לה שזה קורה לאנשים זקנים בעיקר. עדי

לעדי ומור - תודה על התשובות. ולהערתך, מור, היא אכן קשובה אלי ורגישה, מעט יותר מידי לתחושתי, קיימת סימביוזה מסוימת שאני מנסה לסייגה. לעצות כיצד לעשות זאת, אודה....

צהריים טובים, קצת קשה לתת עצות מפה,מבלי לראות אתכן אבל אני אנסה לתת כמה דברים כללים,תראי אם את מוצאת בזה משהו... בדיוק כמו שאנחנו מצפים שהורים יציבו לילדיהם גבולות והילדים יעמדו בהם,כך קיימת ציפיה שגם ההורה ישים לעצמו גבולות - מה לספר ומה לא,מתי אני עוברת את הגבול ומשתפת אותה כאילו היא חברה שלי ולא כאילו היא בתי. גבולות בתוך המשפחה (ואין כאן כוונה למשהו נוקשה,קר,ומרתיע..) הם דבר מאוד חשוב וחשוב שתהיה הפרדה בין המערכת ההורית לילדית. רצוי שההורה ישאל את עצמו אחת ל.. על איזה צורך זה עונה לי.ז"א,אני משתפת את הילדה בסיפור x ,האם זה על מנת לענות לצורך שלה או שמא לצורך שלי.את מי השיתוף בא לקדם את מצבה או את מצבי?. אני מאוד מאמינה בהכרות האם את עצמה (את יכולה לקרא על זה בכתבה שמצד שמאל - שלש גישות,אמא...),כך שתדע מאיפה מגיעים הצרכים שלה,לדוג' הצורך בסמביוזה (כמו שקראת לזה),הצורך בשיתוף רב... לסיכום,לדעתי עיקר העבודה צריכה להיות שלך בזיהוי המצבים הרגשיים בהם את נמצאת ובפעולות הנגזרות מהם. מקווה שעזרתי, מור