הקניית בטחון עצמי לפעוטה

מור שלום רב, יש לי ילדה בת שנתיים ושמונה חודשים ילדה מאוד רגישה ומאוד כלפי האנשים הקרובים אליה וכלפיי במיוחד, הקשר שלנו הוא מאוד קרוב. מגיל 0 ועד היום אני מאוד רגישה לצרכים שלה, לרצונות שלה (לעיתים בעלי טוען שההתעסקות שלי עימה מוגזמת) אני דואגת לחזק אותה ולשבח אותה על מעשיה החיוביים וכו'. אחד הדברים שחשובים לנו זה להקנות לה בטחון עצמי (דבר שלי אין) שיאפשר לה לחוש מסוגלת להתמודד עם דברים לבד, לבטוח בעצמה ולעמוד על שלה בהגשמת הרצונות שלה מבלי לוותר. ושמתי לב שלמרות זאת, בטחונה העצמי מעורער כפי שאתאר לך בכמה סיטואציות. ראשית, בבית: בד"כ היא אינה מעסיקה את עצמה או משחקת לבד. בכל משחק בו היא בוחרת לשחק היא מבקשת שאצטרף אליה לרוב אני נענית לבקשותיה מאחר ואני רוצה להיות איתה אחר הצהריים כשהיא חוזרת מהפעוטון אך כשאני עסוקה עם אחיה הקטן (חודשיים) או בדברים אחרים אני אומרת לה שכרגע אין באפשרותי לגשת, שהיא יכולה לשחק גם בלעדיי וכשאתפנה אגש אליה. במצב כזה היא מבקשת להצטרף אליי לעיסוק שלי או שהיא יושבת בחוסר מעש ומוותרת על המשחק. כאשר אנו יוצאים מהבית, למשל נוסעים לבקר את הסבא והסבתא, היא נשארת צמודה אליי לאורך כל הביקור, למרות שיש שם בנות דודות בגילאים שלה ויש חדר משחקים בו הן משחקות ומשתוללות כולן יחד מלבדה. גם כאשר אני משכנעת אותה לגשת לשחק איתן היא נגשת לחמש דקות כאילו כדי לרצות אותי וחוזרת אליי. בבילוי מחוץ לבית, למשל בבילוי בגן חיות, במשחקייה, בקניון וכו', היא ממעטת לשתף פעולה ולהנות. היא מבקשת לשכב בעגלה של אחיה הקטן (בן חודשיים) ולשים בפה מוצץ (שאותו היא מבקשת כאשר היא במצב של עייפות או תסכול) וכל הזמן אומרתשהיא עייפה (כתירוץ למוצץ ולשכיבה בעגלה לדעתי) ווכאשר היא מבקשת שאני ארים אותה על הידיים ולא מסכימה ללכת בעצמה בטענה שכואבות לה הרגליים (ניסינו להחליף לה נעליים אך זה לא פתר את הבעיה) וכך היה שבוע שעבר שהיינו בנופש כמה ימים במשך כל הנופש היא היתה בעגלה או עם מוצץ או על הידיים שלנו ולא אפשרה לעצמה ולנו להנות. את בוודאי מתארת לעצמך שהדבר הזה גרם לנו לתסכול רב ולעצב וכן לדאגה רבה. שמתי לב לדבר נוסף - קשה לה להתסגל או להמצא בסביבת ילדים שאינה מכירה. למשל במשחקייה, היא מבקשת שאשאר צמודה אליה ואלווה אותה בכל הפעילויות שלה ומוותרת מראש על משחק שמשחקים בו כמה ילדים . היא גם נעשית חסרת אונים וחרדתית בסיטואציה בה היא משחקת וילד אחר מתקרב אליה למשל במקרים שהיא רוצה לטפס על סולם או לגלוש במגלשה ומגיע ילד ונעמד מאחוריה היא נלחצה מאוד ומיד מפנה לו את המקום. הצורך בנוכחות שלי בכל דבר שהיא עושה, הוויתורים שלה, ביטול הרצונות שלה, החשש שלה להמצא בסביבת אנשים או ילדים שאינה מכירה נובעים לעניות דעתי מהעדר בטחון עצמי. אני אשמח לקבל את חוות דעתך בעניין וכן עיצות כיצד עלינו לפעול כדי לחזק את בטחונה, להיות מסוגלת להנתק ממני ולעמוד על שלה.

הי ליאת, הודעתך מרתקת בעיני... :). אני אסביר מדוע - לפעמים כשאנחנו כ"כ משתדלים ועושים ה כ ל כדי להמנע מלהגיע למצב מסויים,אנחנו מגיעים בדיוק למצב ממנו רצינו להמנע. ההשתדלות הכ"כ גדולה משיגה את ההפך ממה שרצינו. יש מצבים שכל מה שצריך הוא לדעת להרפות ו"איכשהו" הדברים מסתדרים. דבר הוא יעיל בדר"כ,כל עוד הוא מוגבל. ברגע שזה over ... מה אני מנסה להגיד ? 1. נורא נורא חשוב לזכור שילדתך היא לא את. 2. בטחון עצמי נמוך הוא לא דבר שעובר בתורשה ולכן באפן עקרוני אין לבתך סיכון גדול יותר להיות חסרת בטחון מאשר לבן של השכנה.. 3. אני אמנה מס' דברים שכדאי שהורה יקפיד עליהם כדי לא להרוס לילדו את הבטחון העצמי (שימי לב לניסוח. לא כדי להעלות את הבטחון,אלא כדי לא להפחית. אני לא מנסחת את זה כך במקרה אלא מהסיבה הפשוטה,שבדר"כ כשמסתכלים על בעל בטחון עצמי נמוך רואים שהיה מי ש"דאג" להורדת בטחונו העצמי. בטחון עצמי בדר"כ לא מתפוגג לו מעצמו...לכן במרבית המקרים מספיק שהורה יהיה מספיק קשוב לזה שהוא לא מפחית לילד את הבטחון העצמי,כדי שהכל יהיה בסדר. ז"א,אין צורך "ליצור" בטחון עצמי,כל מה שצריך,הוא לא להרוס את הקיים..) : * להשתדל להמנע מביקורת בלתי פוסקת. * להמנע מלעג. * לא להשפיל. * לא לבייש. מה כן ? * לחזק במידה . * לאפשר עצמאות ולתת לילד להתמודד עם קשיים ותסכול,בדרכו,מתוך אמונה ביכולותיו. * לקבל אותו (גם אם לא מקבלים את כל התנהגויותיו,כן לקבל אותו.). מההודעה שלך ברור שהילדה זיהתה את החששות שלך,את העיסוק שלך בנושא ובעצם היא "עונה לציפיות",היא מתאימה את עצמה אלייך. בעצם,עם כל הרצון הטוב שלך ,את לא מקלה עליה אלא קצת "כולאת" אותה בתוך הפחד שלך מהעתיד. בנוסף לכל זה,אני מצרפת קישור לתשובה שנתתי בעבר http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/1199/xFP/1199 הרבה בהצלחה ואשמח לשמוע האם הצלחת להתחבר למשהו ממה שכתבתי, מור