יחסים זוגיים רעועים לאחר לידה

שלום רב, אני ואשתי בגילאי 26, נשואים שנה וחדשיים וחובקים תינוק בן חודש וחצי שהגיע אלינו מרצון מלא של שנינו. הכניסה להריון, ההריון עצמו והלידה היו קלים מאוד. שנינו עובדים במשרה מלאה וקבועה - כעת אני עובד והיא בחופשת לידה. שנינו בעלי תארים אקדמיים. אנו זוג שהיה רגיל לצאת הרבה במשך כל שבוע - גם לבילויים וגם לסידורים וקניות, ובכלל עשינו הכל יחד. כיום היא מסרבת לצאת מהבית כי "התינוק קטן ורגיש מדי" (כבר בן חודש ו-3 שבועות) וחיינו השתנו מקצה אל קצה. יחסינו לפני הלידה היו בעלי עליות ומורדות. היו ריבים די הרבה פעמים שהתרכזו בעיקר סביב נושא המשפחות - כל צד כנגד המשפחה של האחר. המשפחה שלי היא משפחה שעוזרת לנו כלכלית - בכסף ומתנות, פיזית - אבי עזר לנו בכל התיקונים בבית החדש באופן פיזי, ורגשית - נותנים לנו עצות מעשיות וטובות שעוזרות לנו מאוד - תכנון חתונה, משכנתא, עצות הקשורות לבית וכו'. משפחתי היא ליברלית וקיבלה כל דבר שאשתי רצתה. משפחתה שמרנית - לא איפשרה לנו בזמן החברות (מגיל 22 עד 25) לישון ביחד, לנסוע למקומות ביחד וכו. אשתי קיבלה את כל מה שציוותה משפחתה. משפחתה עוזרת רק לה, וגם באופן מועט ביותר. כיום אנו רבים על כל דבר והיחסים ביננו מתוחים מאוד. עיקר המריבות הוא השנאה שאני חש שפיתחה כלפי הוריי (אני בן יחיד) בכל פעם שבאים לבקר אותנו על דברים שהם קונים שלא מוצאים חן בעיניה, על כל מלה שניה שלהם, על זה שבאים פעמיים-3 בשבוע לעזור עם התינוק והוריה באים רק פעם אחת. הוריי מאוד אוהבים אותה והיא לא מתייחסת אליהם כך . יש לציין שלפני מגורינו המשותפים גרנו אצל הוריי חצי שנה והתקופה היתה יחסית בסדר. גם אז היו לה תלונות על כל מיני דברים הכי פשוטים שהוריי היו עושים או אומרים אך העניינים לא הקצינו. כיום עיקר מריבותינו בנושאים אלו. אין ביננו יחסי מין מאז הלידה - אין לאשתי כל חשק או צורך בכך (אנחנו כמעט חדשיים מאז הלידה). הצעתי לה ללכת ליעוץ זוגי - היא מסרבת בטענה שאי אפשר להשאיר את התינוק עם מישהו (הוריי למשל) ולא ניתן לקחת אותו איתנו וממילא הטיפול לא יעזור, ואם ארצה - אלך לבד. מה עושים? אבקש את עצתך מאוד, אמיר, בעל חסר אונים.

אתה ממש מקסים גם לי קרה אותו הדבר ביתי כיום בת חצי שנה והכל הרבה יותר טוב בהתחלה מאוד קשה כי זה ילד ראשון וכל הזמן רוצים לגונן עליו ולא רוצים שאף אחד יקח אותו מאמא שלו גם אימי נפגעה ממני שלא רציתי שתישמור עליו כי היתה לי תחושה שהתינוק שלי ורק שלי והוא רוצה רק אותי ולא אף אחד אחר ורק הוא יבין אותי וירגיש בטוח איתי למרות הנסיונות הרבים שיש להורינו כיום אני שולחת את ביתי גם לישון שישי שבת אין בעיה כי זה כבר מגיע למצב של חנק אולי אם תלך ליעוץ זוגי קודם כל זה יעשה לך טוב לשתף מישהו ולקבל יעוץ מקצועי ואולי היא תהיה מסוקרנת כשתגיע מהמפגשים הללו ותתחיל להתענין אז המון סבלנות אפילו סוף שבע עים התינוק במקום די קרוב לעירכם בהפתעה זה יהיה מאוד נחמד רק שלושתכם כמשפחה בהצלחה

היי אמיר קודם מקסים בעיני איך שאתה דואג לזוגיות שלך, גם אני הייתי באותו מצב כמה חודשים לאחר הלידה (לידה ראשונה,הגוף עובר טראומה, חרדתיות יתר לתינוקת,וכו') במצב כזה או שהדברים עוברים מאליהם או שזהנהיה כמו כדור שלג מניסיון אני מציעה לכם ללכת ליעוץ זוגי וגם אם היא לא מעוניינת אתה יכול ללכת לבד, בטיפול תקבל את רוב הכלים להתמודד עם הבעיות שלכם. בהצלחה

ערב טוב האם ההלשנה בגיל 3 טבעית? איך מטפלים בבעית ההלשנה בגיל הרך ? תודה

הנסיון לימדני שכן וגם בגילאים יותר מאוחרים הפיתרון שלי עזר זה להראות לילד שלא יוצא לו מזה כלום שהוא מלשין ולא להעיר לילד השני על מה שהוא עשה וכך ילמד הילד לא להלשין. בהצלחה

בקר טוב, הלשנה היא דבר טבעי כמו הרבה דברים אחרים. האם היא רצויה ? זו כבר שאלה אחרת. אני לא בטוחה שהייתי מתייחסת לזה כאל "בעיה". איך מטפלים בזה ? כמו כל דבר אחר,ברגע שהילד יבין שלא רק שזה לא עוזר לו בכלום אלא אפילו ירגיש שזה פוגע בו בדרך כלשהי הוא פשוט יפסיק להשתמש בזה. עניתי באפן מאוד כללי,אם תרצי תשובה ספציפית תארי באפן ספציפי יותר את העניין ואשמח לעזור. מור

בקר טוב, מעניין שבחרת לכתוב את ההודעה גם בפורום שכותרתו "יחסי הורים ילדים"... הרי על פניו שאלתך מתייחסת לתחום הזוגי. ואולי זה לא רק התחום הזוגי ? אולי זה מתחיל במקום אחר ו"גולש" לתחום הזוגי ?. אני מבינה שהורייך תומכים ועוזרים ועוד יותר מבינה שזה נכד ראשון ובטח ההתלהבות בהתאם אבל... צריך לזכור שלפעמים "עודף אהבה","עודף תשומת לב"... כמו הרבה "עודפים" אחרים,עלולים להוביל (במיוחד אצל מי שלא רגיל לזה) לתחושת מחנק. וכשאנחנו נחנקים קשה לנו לראות את הדברים הטובים שמתלווים לעניין. דבר נוסף,לידה ובמיוחד ראשונה היא חויה לא קלה. מעבר לחלק הפיזי יש כאן חלק רגשי עצום שכל אישה מקבלת אותו אחרת וחודש וחצי הוא לא מספיק זמן כדי לעבד את כל מה שמתעורר/מתעצם/נכבה.. צריך לזכור שלעיתים הולדת ילד היא לצד השמחה והאושר גם התעוררות של לא מעט פחדים/חששות/תהיות (האם אני אעמוד בציפיות שלי מעצמי ? ומה יקרה אם אני אהיה אמא כמו x ? ואם לא יהיו לי הכוחות ? ואם ואם). ואני יכולה להמשיך ולהמשיך אבל אני חושבת שהכיוון די ברור. מה שאני ממליצה : 1. לשנות קצת את האינטנסביות של הקשר עם הורייך. להערכתי 3 פעמים בשבוע,אחרי לידה זה קצת הרבה. הכוונה היא לא רק לאינטנסביות הפיזית אלא להתייחס גם לחלק הרגשי והמקום שהורייך תופסים אצלך/כם. דרך אגב,אתם גם נשואים לא הרבה זמן ואולי כדאי שתשבו שניכם ותבדקו מה הציפיות שלכם מחיי נישואים,מה זה בשביל כל אחד מכם להיות נשוי. יש לי תחושה שאתם רואים את הדברים באפן קצת שונה אחד מהשני וכך גם הציפיות. 2. הרבה תמיכה וקבלה שלך את מה שאישתך עוברת (ולא,גברים לא עוברים את מה שנשים עוברות כתוצאה מלידה),גם אם לפעמים קשה לסבול את זה. זו תקופה רגישה ופגיעה ולך יש חלק מאוד גדול במה שישאר מהתקופה הזו. 3. חבל יהיה להצטער על מה שכבר לא קיים. נכון יותר יהיה לראות איך מסתגלים ומוצאים פעילויות וחוויות משותפות חדשות,כאלה שמתאימות למצב החדש. 4. ועכשיו טיפ מעבודתי בקליניקה ובקב' אמהות - קל לנו להתעלם מדברים לא הכי נעימים שעברנו במהלך חיינו,לסגור את הדברים במגירות ולחשוב שזהו עברנו ופתרנו את העניין. עד ש... נולד לנו ילד. הרבה דברים מתעוררים וככל שהילדים גדלים אנחנו נאלצים להתמודד עם דברים שחשבנו שהם כבר מזמן מאחורינו,וזה לא תמיד קל ונעים וזה לוקח זמן.אני לא יודעת אם זה המצב אצל אשתך,אבל מה שאני מנסה להגיד הוא שלידת ילד נוגעת לנו בכמה רבדים ולא תמיד הם גלויים לעין. זהו,מקווה שתרמתי משהו (למרות שזה לא ממש נושא הפורום) ואני יותר מאשמח (ואפילו אודה לך) אם תגיב. שיהיה הרבה מזל טוב והנאה מחיי המשפ', מור